ילדים בשואה

יום שלישי, 16 בפברואר 2016

קינדר טרנספורט 1939 - סיפורה של בטי



 

כשנוכחו הורינו לדעת שאין סיכוי שכולנו נעזוב את גרמניה יחד, כי לא הייתה מדינה שהייתה מוכנה לקלוט פליטים יהודיים, מצאו אפשרות לשלוח  אותנו בקינדר-טרנספורט לאנגליה.
 זה היה חמישה שבועות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

הפרידה מהורינו הייתה קשה ביותר. לא היינו כבר כה צעירות, בגיל ידענו כמובן מה מתרחש סביבנו, וחששנו מפני העומד להתפתח. בעצם רצינו להישאר עם ההורים ולא לנסוע, אבל הם קראו את 'הכתובת על הקיר', וממש הכריחו אותנו לצאת. בני-הדודים באנגליה התחייבו בפני הממשלה הבריטית שהם יטפלו בנו בלבד.
באותה תקופה הבריטים הסכימו לקבל צעירים עד גיל 16-17 .

 הנסיעה עברה ללא תקלות מיוחדות. התקבלנו בביתם של בני-הדוד שגרו במזרח לונדון, בסבר פנים יפות, ופגשנו שם את שני ילדיהם – בן ובת, שהיו צעירים מאיתנו בכמה שנים. עלי להודות, שעם כל העזרה שהגישו לנו בבואנו מגרמניה, שבלעדיה לא היינו מצליחות לברוח, לא הרגשנו טוב אצלם. פשוט לא חשנו "הרגשת בית".
למחרת בואנו ללונדון שמנו פנינו ל"בלומסברי האוס" המשרד לסיוע לפליטים, כדי לטכס עצה איך להביא את הורינו לאנגליה. היו כל מיני אפשרויות, ולולא פרצה המלחמה כחודש לאחר בואנו, אולי היינו מצליחות להציל אותם.

 KINDER-TRANSPORT:

סיפורה של בטי עדר לבית פיינקוכן בעיר קוטבוס שבגרמניה, להוריי 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה