דלג לתוכן הראשי

פליקס זנדמן: במסתור



נולד ב- 1927 בגרודנו, פולין.
"קבוצה קטנה של ארבעה אנשים, שנה וחצי במסתור, זה קטסטרופה. שני אנשים לא יכולים להסתדר, אז ארבעה אנשים במקום סגור? זה גיהינום. באמת גיהינום פסיכולוגי. אבל התנהגנו יפה מאוד. לא רבנו, ויצאנו מהחור מבחינה פסיכולוגית בסדר.

עשינו חור באדמה וצינור קטן שיצא החוצה לגינה, הכניס האוויר. שלושה אנשים שכבו על הצד, כי על הגב לא היה מקום לשלושה, אחד ישב בין הרגליים, ואחד ישב על הדלי. אי אפשר היה לזוז, אז לא זזנו. היה תמיד פחד מוות. למעלה, מעלינו, גרו זוג עם חמישה ילדים. אי אפשר היה לדבר בקול רם, רק בקול נמוך מאוד, כי לא רצינו שהילדים ישמעו. הייתה סכנה כל הזמן שהם ידעו שאנחנו בפנים, אז לא דיברנו או שדיברנו חלש מאוד.

הדוד שלי היה חכם מאוד. מהרגע הראשון שנכנסנו לבור הוא אמר: 'אנחנו נהיה פה הרבה זמן, אפילו אם הרוסים יבואו, זה ייקח להם הרבה זמן'. הוא אמר לנו שצריך דיסציפלינה, וקבע חוקים מיוחדים. למשל, איך לחלק את האוכל? הרי היינו שתי משפחות ולא היה הרבה אוכל. יום אחד הוא חילק את האוכל לארבע חתיכות והם לקחו, יום שני הם חילקו את האוכל ואנחנו לקחנו ראשונים. זאת אומרת, האוכל היה מחולק באופן מתמטי בדיוק, פלוס מינוס גרם אחד.

בשכיבה, כדי שלא יהיה בשביל אחד מקום יותר טוב מאשר בשביל השני, התחלפנו כל שש שעות. לא רבנו כי ידענו באופן אינסטינקטיבי שאסור לריב. זה יהיה קטסטרופה. אם מישהו כעס, הוא כעס בפנים. אני זוכר שביקשתי מדוד שלי שייתן לי לצאת בלילה מהבור ואני אנסה לשחות בנהר ולעבור אותו. הוא לא נתן לי לצאת, פחד שימצאו אותי ויהרגו אותי, ולפני שיהרגו אותי אני אגלה איפה אנחנו. כאב לי כל כך הלב, והתחלתי לבכות: 'תביטו, רק אני יודע לשחות, אתם לא יודעים לשחות. אני עוד ילד, תנו לי, יש לי עוד צ'אנס לחיות!'. הדוד אמר: 'תשמע, מה שיהיה עם כולם יהיה איתך. את כולם יהרגו בלאו הכי. מה אתה יותר טוב מכולם? שתוק! אל תהיה ילד קטן!' בכיתי. זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה שבכיתי.

הדוד לימד אותי מתמטיקה בעל-פה, וזה עזר לי מאוחר יותר. בלי עיפרון, בלי כלום, רק בעל-פה, בדיבורים, רק להסביר. הייתי אומר לו: '"את זה אני מבין, את זה אני לא מבין', אבל בראשי תמיד הייתה מוסיקה בעל-פה, המוסיקה שידעתי. כילד קטן ניגנתי בכינור והייתי בתזמורת של ילדים. זה היה לי תמיד בראש. לא צריך לשמוע. אתה יכול לחשוב על מוסיקה וזה מנגן בראש.

כל יום ידענו מתי יום ולילה כי שמענו את הקולות, וגם היה קצת אור מהרצפה. כל יום רשמנו לנו פס אחד, כמו בבית סוהר. באס, האיש שהיה איתנו, ידע את המנהגים היהודיים בדיוק. דוד שלי ואני לא הכרנו אותם בדיוק. אני חושב שידענו מתי היה פסח ומתי יום כיפור. ביום כיפור צמנו ובפסח לא אכלנו לחם.

בהתחלה יכולתי לשכב במסתור עם הרגליים ישרות ובהמשך לא יכולתי. גדלתי. נכנסתי בן 15 ויצאתי בן 17. כשיצאנו, לא היו יהודים בגרודנו. ידענו שלקחו את כולם לרכבת, ועם הזמן, כל שבוע, היו מגיעות ידיעות, יותר ויותר. בסופו של דבר ידענו שאין תקווה. למרות זה אנשים היו חוזרים, מפה ומשם. חשבנו שאולי מישהו, מישהו מהקרובים שלנו גם יחזור, אבל אף אחד לא בא. המילים האחרונות של הרבה אנשים שנספו, שהלכו לגירוש, לאלו שנשארים, כי אי אפשר היה לדעת תישאר, היו: "תחשוב על ארץ ישראל, תבנה את ארץ ישראל".



ד"ר פליקס זנדמן(Felix Zandman)  במאי 1927, גרודנו – 4 ביוני 2011, פילדלפיה ) היה פיזיקאי ותעשיין יהודי-אמריקאי, מייסד ויושב ראש של חברת וישיי (Vishay) העולמית..
פליקס זנדמן – ויקיפדיה

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…