דלג לתוכן הראשי

סיפורה של סבתא מלכה טיטלבאום ז"ל



 
מקור וקרדיט:


מאת : יוסי פסח

סבתא מלכה נולדה באנטוורפן שבבלגיה, ב- 2 בינואר 1936

ב-1939 - 1940 הגרמנים פלשו לבלגיה וכבשו אותה תוך 12 יום. הגרמנים אומנם הבטיחו כי לא יגעו ביהודי בלגיה אך זה לא קרה. הם התחילו לשלוח את היהודים במשלוחים מסודרים למחנות השמדה. הגרמנים היו מרכזים את היהודים במחנה איסוף "וואן הוף פון הבסבורג", שהוא כיום מוזיאון ובו רישומים מדויקים של אנשים שנשלחו למחנות השמדה והתאריכים. בערך 1,000 עד 1,500 יהודים במשלוח (טרנספורט).

הגרמנים והצרפתים תפסו את משפחתה של סבתא והביאו אותם למחנה מעבר "ברנס". את אבא של סבתא הז'נדרמים לקחו למחנה עבודה, משם הוא לא חזר. סבתא נשארה עם אמא שלה ועם שתי אחיותיה. יום אחד באו לקחת את רוב המשפחות למשלוח לאושוויץ. המזל היה שהאחות הקטנה של סבתא, בלה, הייתה חולה בדיפטריה, מחלה מאוד מדבקת והז'נדרמים לא רצו להידבק. ככה הם ניצלו בפעם הראשונה.

ארגון צרפתי להצלת יהודים הבריח אותם לעיירה בדרום צרפת, אזור שהיה תחת משטרו של וישי. הצרפתים לא היו כל כך אכזרים כמו הגרמנים. בטיול השורשים סבתא מיד זיהתה את הבית שבו הם התגוררו. זה הבית שכומר הכפר, תוך סיכון חייו, איפשר ליהודים להתגורר בו וכך הציל את חייהם. הבית היה נטוש ועל הקיר היה רשום שמה של אחותה הקטנה של סבתא, בלה. בבית הזה שוב קרה שבלה הצילה את חייהם: הז'נדרמים באו לקחת את המשפחה, בעקבות הלשנה, ובלה היתה חולה במחלה מדבקת והם הלכו כלעומת שבאו.

לאחר שאמא של סבתא שמעה על ביקור הז'נדרמים, היא החליטה לברוח. הן עברו עיירות והגיעו לעיירה מונטאוובן שבו שכנו משרדים שסיפקו ליהודים פליטים מסמכים מזויפים. האמא של סבתא קראה לשלוש האחיות ואמרה להן: "כאן יש לכן כסף לרכבת רק לכיוון אחד, לתחנת רכבת מסוימת ושם יחכה לכם מישהו ויעביר אתכן הלאה". סבתא הייתה אז רק בת שש. כשהגיעה הרכבת לתחנה, לא חיכה להם אף אחד. סבתא התחילה לבכות ואז הגיע אדם ושאל מדוע היא בוכה. סבתא סיפרה לו. הוא שאל מה שמה ואז התברר שהוא האדם שחיכה להן ולקח אותן למרסיי, למוסד של הרב שניאורסון, הוא הרב זלמן שניאורסון, קרובו של הרב מלובביץ' (חב"ד) והוא דאג למאה ילדים, לקח אותם ממקום למקום, הבריח אותם דרך יחידות נאציות וככה הציל את חיי רובם.

הילדים הגיעו לעיירה Demu והכפריים לא רצו למכור אוכל לילדים. לכן הרב שניאורסון קנה שתי פרות וחלב אותן, ככה שלילדים היה גם חלב וגם מוצרי חלב. בנוסף לכך הם שתלו ערוגות של ירקות. לסבתא היה צילום של הבית הזה ובעזרת הצילום היא הצליחה לאתר את מיקום הבית. כעבור ששים וחמש שנים שלוש האחיות הצטלמו באותו מקום על רקע הבית!

סבתא ומשפחתה הוברחו לשוויץ על ידי משפחה שהוכרה כחסידי אומות העולם. היהודים הוברחו דרך יער ונחל שקשה מאוד היה לחצות אותו. האמא של סבתא נקעה רגל ועמדה על כך שישאירו אותה וימשיכו בלעדיה, אך כמובן שהם לקחו אותה אתם ויחד הצליחו לעבור לשוויץ.

בית הספר בעיירה בנה דגם של הברחת היהודים לשווייץ, ובכל שנה מלמדים ומספרים לילדים על גבורתם של התושבים שפעלו בהברחת היהודים ועל כך שחלק מהם שילמו בחייהם על פעולתם זו. בנוסף לכך מצאנו במקום כפתורים של חוטי חשמל ששמשו כגדר חשמלית.

פועלו של הרב שניאורסון היה מדהים. בשנת 1941, כאשר הגרמנים לקחו את המבוגרים למחנה ההשמדה, הוא התחיל לאסוף ילדים יהודים ממש מהרחובות וכינס אותם במוסד שלו במרסיי. במוסד הזה היו בחורי ישיבה שלימדו את הילדים. בשער היו שומרים ילדים בני שש עד עשר וכשראו שהחיילים הגרמנים או הצרפתיים מגיעים - הודיעו  לבחורי הישיבה ואלה הבריחו את הילדים ליער. הילדים של הרב שניאורסון שוכנו בדרך כלל בשלושה או ארבעה בתים. כנראה בגלל ההלשנה, הגרמנים באו ולקחו ילדים מבית אחד למחנה השמדה ושם רצחו אותם.

סבתא, אמא שלה ואחיותיה הגיעו לגבול שווייץ. באחת העיירות היה אדם נוצרי שתוך סיכון חייו הבריח יהודים לשוויץ. הוא נתפס, נלקח לאושוויץ ושם נרצח. בתו ואשתו זכו לקבלת תואר "חסיד אומות העולם".

בסופו של דבר סבתא עלתה לארץ באונית חיל הים הבריטי מנמל מרסיי בראש השנה 1945. באותה אוניה עלה לארץ גם ילד בן 12 ששם משפחתו לאו - לימים הרב ראשי לישראל


מורה מובילה לילך פרץ, תשע"ה, 2015

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…