החיים של שמחה והמשפחה
התנהלו על מי מנוחות עד היום בו החלו להגיע השמועות על אקציות מתקרבות של יהודים.
"החלטנו לארגן לנו
מקום מסתור לרגע שבו נצטרך להתחבא. היה לנו תנור מאד גדול בבית שמתחתיו היה פתח
כניסה לתוך המרתף שהיה לנו. בשלב הראשון אטמנו את הפתח עם לבנים וצבענו את כל השטח
בצבע אחיד כדי שלא יוכלו לראות שוני במקום.
פתחנו פתח נסתר במקום
אחר לגמרי בבית אחר שהיה לידנו מתחת לאחת המיטות. הריצפה היתה שם מפרקט ואי אפשר
היה לראות שיש אפשרות כניסה. השכנים הגויים שלנו הודיעו לנו בדיוק מתי הגרמנים
אמורים להגיע".
באקציה הראשונה היה שמחה
בן חמש. שם בפעם השלישית בחייו הקצרים נתקל במוות.
"באקציה הראשונה
נכנסנו למרתף חמישה עשר איש מתוכם שני ילדים, אני ותינוק בן חצי שנה שאותו החזיקה
על ידיה אימו. שמענו את הגרמנים נכנסים הביתה מטופפים בצעדים הכבדים שלהם, מזיזים
מיטות, הופכים דברים, מחפשים אותנו.
אני אמנם הייתי בן 5 אבל
הבנתי היטב שאני חייב להיות בשקט. לא היה לי בכלל ספק בזה. היינו חייבים לשמור על
שקט מופתי. היה מתח עצום באוויר, ידענו שאם יתפסו אותנו יובילו אותנו כמו בהמות על
רכבות אל המוות שלנו.
אבל דווקא אז התינוק
התחיל לבכות והחיים של כולנו היו בסכנה. האמא של התינוק, בהחלטה אמיצה גיבורה
ואיומה כאחת, בחרה להציל את כולנו וחנקה במו ידיה את התינוק שלה. זה אחד הדברים
שעומדים לנגד עיני ולעולם לא אשכח אותם כל עוד אני חי. איך אמא חונקת את הילד שהוא
כל החיים והעולם שלה, כדי להציל את כל מי שנשאר בחדר. אני לא יכול לשכוח את זה."
באותה אקציה נתפסו
שליש מיהודי העיירה, ביניהם הדוד של שמחה אחיו של האב. הוא אישתו והילד הקטן
שלהם הובלו כבהמות ברכבות משא. הם ידעו היטב שזו הנסיעה האחרונה שלהם ושהמטרה היא
להשמיד אותם. במהלך אותה נסיעת מוות הדוד, עם מספר גברים נוספים הצליחו לפעור פתח
ברצפת הקרון, נתלו עליו למספר שניות ואז נפלו על המסילה כשהרכבת עוברת מעליהם בלי
לפגוע בהם. משם ברחו אל היערות. אשת הדוד והילד לא שרדו.
"אחרי האקציה
הראשונה חוייבנו להתהלך עם טלאי צהוב. הקאפו היו מלשינים על מי שהלך בלעדיו. אבא
שלי אהב לשחק קלפים והיה טוב מאד בזה. הוא התיידד עם קצין גרמני גבוה מאד שנהג
להגיע אלינו הביתה, במהלך משחק הקלפים בו נתנו לו כל הנוכחים להרוויח הוא נהג לספר
לנו על הצעדים הבאים של הגרמנים וכך ידענו תמיד מה עומד לקרות ולפי זה תכננו את
צעדנו."
בסוף שנת 1942, אחרי
האקציה השניה שגם אותה עברו בשלום, לא נשארו כמעט יהודים בעיירה ואי אפשר היה יותר
להסתובב חופשיים ברחובות. כרזות נתלו ברחובות:
"כל יהודון שיתפס
מסתובב ברחוב יירה למוות באותו הרגע"
"התחלנו
להבין שכולנו נמות באיזשהו שלב. סבא, אבא שלי ופריג'ה ברחו ליערות ואילו אני
נשארתי אצל פטרונקה, הגויה שהיניקה אותי עם הילדים שלה. אבל יום אחד, כנראה בעקבות
הלשנה, הגיעה המשטרה האוקראינית, שהיתה גרועה לא פחות מהגרמנים ולקחה אותי ואת
האמא היחידה שהיתה לי בחיים להוצאה להורג. כל זה בגלל שנתנה לי מחסה בביתה. היינו
כבר על סף מוות כשאח של אבא שלי, זה שאיבד את משפחתו גילה על כך ושילם שוחד
לשוטרים האוקראינים, 50$ על כל ראש, ובעצם הציל אותי ואת פטרונקה ממוות בטוח.
יכולנו כבר להריח את ריח המוות, היינו כבר בדרך לבית העלמין.
כשחזרנו הביתה פטרונקה
אמרה לילדים שלה (ביתה בת ה-18 יצאה באותה תקופה עם שוטר אוקראיני) שאם יוודע לה
ביום מן הימים שאחד מהם הלשין עלי היא תשחט אותו. והיא התכוונה לכך.עד כדי כך היא
החשיבה אותי כמו הבן שלה. לא פחות ממה שאני החשבתי אותה כאמא שלי.
המערה
בשלב ההוא כבר היה מאד
קשה לכל המשפחה שחיה ביער לשרוד שם. הם הבינו שחייבים למצוא פתרון אחר. באחד
הימים, ממש באקראי, גילה אחד מבני המשפחה פתח על גבעה. הוא נכנס כדי לבדוק
מה יש שם. הפתח היה מלא בסלעים ענקיים בגובה של בניין אבל היה פתח צר אחד בין שני
סלעים דרכו נתגלתה מערת נטיפים ענקית וארוכה מאד.
"הוא קרא לדוד שלי
שהביא את כל המשפחה כולל אותי כי כבר לא יכולתי להישאר אצל פטרונקה זה הפך להיות
מסוכן מידי. כשהגעתי אל המערה הכל היה מוכן. היו שם דרגשים מעץ, מצעים, שמיכות,
בגדים של כולנו, כלי אכילה. היו לנו פתיליות נפט ששימשו אותנו לתאורה במערה
כדי שנוכל לנוע בה. בתוך המערה עצמה היו מי שתיה בשפע אותם שתינו, התקלחנו בהם
וכיבסנו. היינו בסך הכל 33 אנשים ביניהם 4 ילדים כשאחד גדול ממני והיה גם תינוק
אחד. התמקמנו במרחק של חמישה קילומטרים מהכניסה עצמה.
בתוך המערה היו זאבים
שחיו איתנו בשלום. הם התרגלו אלינו ואנחנו אליהם. היה זאב גור שהיה שוכב לידי
כשידע מתי האוכל שלי עומד להגיע. אני והוא התחלקנו באוכל. מבחינת אספקת מזון למערה
לא היתה כל בעיה. היה אוכל בשפע אותו סיפקה לנו פטרונקה שהמשיכה לתמוך בנו גם
כשהיינו במערה. היא היתה מגיעה לפתח המערה עם סוסים שהיו רתומים לעגלה ועם מספר
נוסף של אנשי כפר שתמכו בנו. היא נהגה לרכוש עבורנו חיטה ושעורה אותה טחנו במערה
וממנה הכנו קמח. את תפוחי תפוחי האדמה בישלנו ומהקליפות שלהם הכנו מרקים.
בנוסף היא סיפקה לנו גם נפט שעזר לנו להבעיר אש. לא היתה אספקה של ירקות ופירות וגם לא
לחם. רק דברים בסיסיים מאד כדי לשרוד.
אני הכרתי את המערה כמו
את כף היד שלי והייתי יכול להסתובב בה גם ללא תאורה. אני ועוד ילד נחשבנו לגששים
של המערה. אם מישהו היה מסתובב והיה נכבה לו הפתיל הוא לא יכול היה להמשיך בדרכו
והיה מחכה עד שאני או הגשש השני היינו מגיעים אליו עם גפרור.
הגרמנים ידעו על
ההימצאות שלנו במערה. למזלנו הם חשבו שיש לנו קשר עם הפרטיזנים שנמצאו ביערות ועקב
כך חשבו בטעות שאנחנו מחזיקים בנשק רב.
מכיוון שהכניסה למערה
היתה צרה מאד ודרשה כניסה מסובכת (עם הראש כלפי מטה) ירדה האפשרות של כניסת חיילים
גרמנים עם נשק דרוך לתוך המערה, לכן גם הם לא ניסו בדרך הזו. הם זרקו רימונים לתוך
המערה. הרימונים התגלגלו במורד עשרת המטרים הראשונים של הכניסה והתפוצצו שם,
מה שהצליח רק לדגדג את הסלעים העצומים שהיו בה. אנחנו כאמור ישבנו בעומק 5
קילומטרים בתוך המערה כך שזה לא הגיע אלינו. למזלנו יכולנו לדעת מתי הגרמנים
עומדים מבחוץ כי שמענו אותם.
כשהתייאשו הגרמנים מהדרך
הזו הם שמו שמירה על המערה למשך שבועיים ימים כדי למנוע כניסה של אספקת אוכל
אלינו. תושבי הכפר ראו את הגרמנים מרחוק ולא הגיעו אלינו. לנו היתה אספקה
לזמן רב והצלחנו להסתדר. נהגנו להבעיר אש ולהכין מרק עם קמח, לבשל את תפוחי האדמה
ולאכול אותם.
יום אחד החליטו הגרמנים
להביא את כל תושבי הכפר כדי לסתום את פי המערה עם אדמה. הם רק חשבו שהצליחו.
השליחים שהביאו לנו את האוכל הגיעו, נתנו מכה קטנה על החול שסתם וכולו נפל למטה,
הכניסה למערה היתה תלולה מאד ורחבה לאחר הפתח הצר.
ושוב חזרנו לשגרת האספקה
השוטפת.
במהלך הימים במערה לא
עשינו דבר. ישבנו או שכבנו ובעצם חיכינו שיעבור לו הזמן.
העברנו שם 22 חודשים בלי
לראות אור יום, בלי להריח את ריחות האביב והסתיו, בלי לראות שלכת או גשם, בלי
להרגיש את השלג בכפות הידיים, בלי ליהנות מקרני השמש המחממות בסתם יום של חורף.
חיינו מיום ליום. הגרמנים חשבו שישנה יציאה נוספת למערה בגלל הזאבים שגרו במערה
ויצאו מפתח אחר. זאבים יכול להשתחל מפתח צר וכנראה שזה מה שהם עשו.
טרגדיה במערה
לאחר מספר חודשים נכנסה
משפחה יהודית נוספת למערה. אב, אם וביתם בת ה- 12. הם נכנסו ללא רשות של המשפחה
שניהלה את המערה. זו ששלטה בכל ונקראה החוליה הדיקטטורית.
"המשפחה הדיקטטורית
הזו לא הסכימה לתת להם אוכל ומים והם פחדו לצאת בחזרה החוצה כי ידעו שאין להם
סיכוי לשרוד בחוץ. פעם אחת הגנבתי להם אוכל כי ריחמתי עליהם, הדיקטטורים צעקו עלי
ואמרו לי שאם אעשה את זה עוד פעם אחת אני אצטרף אליהם. המשפחה הזו גוועה ברעב קילומטר
מאיתנו. שלושתם מתו ביסורי רעב.
ולמה בעצם לא התקבלה
המשפחה הזו? לטענת הדיקטטורים לא היה מספיק אוכל לעוד שלושה פיות מה שלחלוטין לא
היה נכון. לא סתם אומרים שהיהודים הם עם קשה. עם שלא אוהב אפילו את עצמו.
אחרי המלחמה, דודתי
פריג'ה, שהיתה עדה כמוני למוות הנורא של המשפחה ולהתייחסות של הדיקטטורים, לא רצתה
שנכיר בהם ולא הסכימה שנלך לבקר את שארית המשפחה שלהם.
חלק מהחוליה הדיקטטורית
קיבלו את עונשם. אלוהים שילם להם על זה. כשיצאנו החוצה אחד מהם, הגיס של הדוד שלי
הפך להיות שוטר. הוא התגייס למשטרה הרוסית במהלך עבודתו הוא נכנס עם עוד כמה
שוטרים למקום בו היו כנופיות שארבו להם והם הרגו את כל השוטרים כולל אותו. אישתו
שהלכה לחפש אותו כשלא שב נתפסה אף היא על ידי הכנופיות ונרצחה. דוד שלי אימץ את
הילד שלהם. הם קיבלו את העונש שלהם מהשמים.
במהלך הזמן שבו היינו
במערה סבא שלי לא שרד ביער ונפטר. אבא שלי קבר אותו ביער.
שוב חוויתי מוות ופרידה.
אפילו לא הספקתי להיפרד מהסבא האהוב שלי.
לאחר המלחמה אבא שלי
חיפש את הקבר זמן רב ולשווא. הוא לא הצליח לגלות את מקום קבורתו של אביו מה שהסב
לו צער רב."
היציאה מהמערה
"שנתיים שלמות
חייתי במערה. נכנסתי אליה בהיותי בן שש ויצאתי בגיל
שמונה.
פטרונקה, האם המאמצת שלי שליוותה אותי לאורך כל הדרך ולא עזבה לרגע, למרות שסיכנה
את חייה ואת חיי ילדיה, הכניסה אלינו באחד הימים בקבוק ובו הודעה שאנו יכולים
לצאת. זו בעצם היתה ההודעה הרביעית שלה. שלושת אלו שקדמו לה היו הכנות ליציאה
כשבהם ביקשה מאיתנו לחכות לאישור סופי. לאחר כל יציאה כזו של הגרמנים הם חזרו מה
שאילץ אותנו לחכות להזדמנות אחרת. בפעם הרביעית הגרמנים יצאו ולא חזרו.
לאחר 22 חודשים בהם לא
ראינו אור יום יצאנו כולנו מהמערה מעלטה מוחלטת לאור.
היתה ביננו אישה שמנה
אותה היה צריך להוציא באמצעות חבלים. כולנו יצאנו בקלות.
אני זוכר את אור השמש
שסינוור אותי, את הריח המיוחד של היער אחרי הריח שאפיין את המערה. העברנו שם 22
חודשים ארוכים. שנתיים מחיי ילדותי חלפו שם. יצאנו כולנו
מעלטה מוחלטת לאור. במשך עשרים ושנים חודשים לא ראיתי את ההבדל בן יום ללילה.
יצאנו החוצה שמחים
ומאושרים. חזרנו לרכיבה על סוסים, שוב יכולנו להתהלך חופשיים ביערות
ולהתיידד עם הכפריים מחדש. גרתי אצל פטרונקה בכפר כי הייתי כמו הבן שלה וזה היה
ברור שהייתי צריך לחזור אליה.
אפשר לומר שהחיים
חזרו לסוג של שיגרה. אחרי החיים במערה, לחיות בחוץ זה היה סוג של מתנה, וגם תחושת
ניצחון, ניצחון שהגרמנים לא הצליחו להשמיד אותנו, ששרדנו הכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה