פרופסור אהרון פרץ, רופא מקובנה. לאחר מכן
בתל אביב וחיפה, דברי עדות שנשמעו במשפט אייכמן ב4 למאי 1961.
זה היה בסוף מרץ 1944. השכם בבוקר עברה מכונית
עם רמקול ברחובות הגיטו והודיעה: "
כל מי שיימצא ברחובות יירה!"
הנשים חשו , כפי הנראה, באופן
אינסטינקטיבי כי סכנה גדולה נשקפת לילדיהן. נוסף על כך היה ידוע, שבגיטו אחר התרחש
אותו דבר עצמו. הן צעקו: "הילדים שלי ! הילדים שלי ! מהמשאיות נשמעה מוסיקה,
שהבליעה את צעקותיהם של הילדים ושל האימהות. אחר-כך ירדו מכל משאית אוקראיני אחד
וגרמני אחד. הם תפסו את הילדים והעלו אותם על המשאיות. לפעמים הועלו הילדים עם
סבתותיהם.
"אקציה" זו נגד הילדים נמשכה יומיים.
ביום הראשון התחבאתי במרתף אחד עם ילדים אחדים, הזרקתי להם כל מיני זריקות כדי
להרגיעם.
ביום הראשון נפלו אלף ילדים קורבנות
ל"אקצייה" . למחרת קיוונו, שהזוועה תסתיים. האנשים לא יצאו לעבודה, כי כמעט מכל בית נחטף
ילד. פה ושם עמדו ברחובות אנשים , ודיברו על מה שקרה. ואז נשמעו קולות ירי. טור
המשאיות הופיע מחדש. כל אחד רץ לביתו, והתחבא במרתף או במקלט.
נאלצתי להיות נוכח במחזות האימים. על יד
בית החולים חנתה משאית. הובאו אליה נשים עם ילדיהן וילדים בודדים. מאחוריהם צעדו
שני חיילים גרמנים באקדחים שלופים. הם השליכו את הילדים לתוך המשאית. האימהות צעקו
וזעקו נואשות. אחת מהן צעקה בפניו של גרמני אחד : "החזר לי את ילדי!" .
"כמה? " שאל איש הס.ס.
"שלושה", השיבה האשה.
"טוב, נחזיר לך אחד".
האם קרבה למכונית. שלושת ילדיה הקטנים
הרימו את ראשיהם. כל אחד מהם רצה, כמובן , לחזור אל אימו. אבל היא לא היתה מסוגלת
להחליט איזה מהם תיקח עימה. לאחר רגעים ארוכים חזרה בידיים ריקות.
בסוף היום נעלמו מן המקום 300 ילדים.
מקור וקרדיט :
אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים
בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה