שמעון סרבניק . מלודז' . לאחר
מכן – בנס ציונה. היה בן 13 , כשאביו נורה למוות בגיטו לודז' על ידי אנשי הס.ס.
זמן קצר לאחר מכן נשלח לקולמהוף. דברי עדות שנשמעו במשפט קולמהוף , ב14 וב16
בינואר 1963 :
"במחנה
התייחסו אלי כמו צעצוע , כינו אותי "עכביש" , כי הייתי קטן וזריז.
ליגלגו עלי.
איש הס.ס בוטמן היה איש איום. פחדתי מפניו נורא ! יום אחד ציווה עלי
לשכב . אחר כך כיוון את אקדחו לעבר ראשי ושאל : "אתה פוחד? "
עניתי :" לא , איני פוחד , אדוני
המפקד".
יום אחד חזר בוטמן מהציד , הוא עסק בציד
שועלים, והביא למחנה שועלים אחדים, שנפצעו בכדוריו. הוא הכניס את החיות המבוהלות
לתוך כלוב , וציווה גם עלי להיכנס לתוכו. החיות נשכו אותי באכזריות , ובחוץ עמדו
אנשי הס.ס בורמייסטר , האפלה ובוטמן , ונהנו מהמחזה.
פעם אחד אמר לי בוטמן : "עכביש" , אם
תוך שעתיים לא תצליח לתפוס את שתי הארנבות , שאשחרר עתה, אהרוג אותך".
תפסתי אותן.
איש הס.ס. בוטמן אמר לי: " אתה חזיר
אמיץ , בתור פרס תקבל שבועיים מזון משובח" .
פעם אחת אמר לי בורמייסטר: "עכביש ,
כשהמלחמה תסתיים, אקח אותך איתי הביתה" .
לבורמייסטר היתה מומחיות אחת- "עקירת
שיניים" . הוא מצא במחנה מכשירים של רופא שיניים , ועקר בהם את שיניהם של
הכלואים, שהזדמנו לו בדרכו.
יום אחד אמר לי : "עכביש " ,
פתח את פיך".
פתחתי את פי , הוא עקר לי שלוש שיניים.
הכאב היה נורא!
פעם אחת, במשך שעה, התיזה עלי ידידתו של
איש הס.ס האפלה , מים. בחוץ היה קור אימים . הכריחו אותי לעמוד בלי לזוז, כדי
שהמים יקפאו עלי. כאשר הקרח התבקע עלי , פרצו איש הס.ס. האפלה וידידתו בצחוק רם.
זה היה בסביבות ה17 בינואר 1945. הטנקים
הרוסים היו כבר במרחק קילומטרים אחדים ממחנה קולמהוף . שירות הבטחון הנאצי ציווה
לפרק את המחנה, ולחסל את אנשי ה"זונדר-קומאנדו" היהודים האחרונים,
שנותרו עדיין בחיים. בלילה הגיעו אנשי הס.ס. לצריף שלנו, במקלעים דרוכים.
איש הס.ס לנץ שהיה אחד מששת ממלאי המקום
של מפקד המחנה , צווח ללא הרף :
"חמישה אנשים החוצה!" .
אני נבחרתי .
בחוץ שררה טמפרטורה של מינוס 18 מעלות,
ואני הייתי יחף ובלי חולצה. יצאתי. גם
רופא צ'כי אחד יצא איתנו , והתייצב לפני הדלת. למראה המקלעים איבד את צלילות דעתו
, והתחיל לשיר ולדבר באופן בלתי ברור. ואז שאל איש הס.ס לנץ את מפקד המחנה בוטמן:
"איפוא לשים אותם" ?
הכריחו אותנו לשכב עם הפנים כלפי האדמה.
הייתי באמצע. אנשי הס.ס ירו.
הרגשתי מכה נוראית בעורפי, אבל הכדור עבר
ליד עמוד השדרה, חצה את הצוואר , ויצא דרך פי. חשתי כאילו אני מתעופף גבוה , גבוה
מאד באוויר, ואחר כך כאילו אני נופל שוב על הקרקע.
לפתע שמתי לב לכך שמישהו בא לבדוק , אם
אנו עדיין נושמים. עצרתי את נשימתי ככל שיכולתי .
כשהכול נגמר , זחלתי על ארבע עד ערימת הקש
הקרובה, ושם איבדתי את הכרתי. יותר מאוחר התעוררתי עוד פעם , וחשבתי לעצמי , כי
זהו הלילה האחרון בחיי. לבסוף – ולא ידעתי אם אני חולם או ער- איש אחד גדל-מידות
התקרב ואמר לי " אתה יכול לצאת , הרוסים כאן" . רופא רוסי בדק אותי ,
ואמר בפסקנות , שלא נותרו לי יותר משש שעות של חיים.
מקור וקרדיט:
אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים
בגיטאות ובמחנות ריכוז , הוצאת ספריית מעריב , 1979 .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה