בתעודה הבלגית השתמשתי רק כאשר הייתי
בפעילות מחתרתית . בחיי היום יום נשאתי תמיד טלאי צהוב ותעודת זהות
"יהודית". לא יכולתי לדעת מי מהאנשים הרבים שהכירו אותי ילשין אם יראה אותי
ללא הטלאי הצהוב. למרבה הצער והחרפה , בבלגיה פעלו אז מלשינים יהודים , שתמורת
תשלום והבטחה שלא ייפגעו , הסגירו יהודים. הידוע מכולם כונה ז'אק , הוא הסגיר מאות
יהודים ובהם גם את הורי. הוא אמנם הרוויח
כסף מפעילותו זו , אך לא נהנה ממנו לזמן רב. לקראת תום המלחמה, ממש לפני שנמלטו
אנשי הגסטפו מבלגיה , כאשר היה ברור שהגיע סופו של הרייך , הם ירו גם בז'אק ,
משרתם הנאמן.
תפקידי בהברחת היהודים מבלגיה לצרפת היה
לשמש איש קשר למבריחים. איתרנו צעירים יהודים שרצו או הסכימו לברוח לשווייץ ( לרוב
נאלצו לעזוב את משפחותיהם), סידרנו אותם בקבוצות קטנות של שלושה-ארבעה , ציידנו
אותם בתעודות הנחוצות , ואני ליוותי אותם לעיירת הגבול הבלגית מוקרון. שם נפגשו
בשני בתי קפה לסירוגין עם המבריח התורן שהעביר אותם לצרפת, אל המבריח הצרפתי
שהבריח אותם לשווייץ. נהגנו לשלוח קבוצות כאלה מדי שבוע , בימים ב' וה', וכך
הצלחנו להבריח קרוב ל250 צעירים לשווייץ. מתוכם היו שנשלחו לבסוף למחנות , אבל
חלקם קיבלו רשות להתגורר במדינה ולעבוד.
בכל אותה תקופה , לא פעם רק המזל הוציא אותי ממצבים מסוכנים. באחד
הימים ישבתי בדירתו של ידידי מואיס יהיש, שהיה ילד מצרים ובעל אזרחות טורקית,
עובדה ששמרה עליו מפני התנכלות הגרמנים, שכיבדו את אזרחי טורקיה הניטרלית לכאורה.
נהגתי לבקר אצלו מדי פעם ולהאזין לתקליטי האופרה הרבים שהיו בביתו. באותו יום
הקשבנו לטנור הגדול אנריקו קארוזו. לפתע שמעתי רעש מכיוון הרחוב , הבטתי דרך החלון
וראיתי שתי מכוניות של הגסטפו עוצרות ליד הבית . בבית הוא גרו עוד כמה משפחות
יהודיות לא-רשומות, והיה ברור שהן נפלו קורבן להלשנה.
הייתי חייב להסתלק משם מיד,
שכן לא בטוח שהתעודות שהיו בידי היו מסייעות לי. היות שהכרתי את המקום היטב, יצאתי
מיד מדירתו של מואיס וטיפסתי לגג הבניין, משם עברתי לגג הבניין השכן שהיה בקרן הרחוב. ירדתי במהירות במדרגות ויצאתי
לרחוב הניצב, כשאני נסתר מעיני הגרמנים.
הגרלה לאושוויץ
ארגון החלוץ בבלגיה פעל כשנה, עד שכבר לא
נמצאו צעירים שרצו לצאת לשוויץ. כיוון שכך , הגיע תורנו לברוח. החלטנו שהקבוצה הראשונה,
שבה יהיו ארבעה מתוך השבעה , ובה שתיים מהבנות, תצא ביום ב', ושלושת הנותרים ייצאו
ביום ה'. ערכנו הגרלה ואני נכללתי בקבוצה הראשונה. אחד מחברי , ששמו הוגרל ליום ה'
, ביקש שנתחלף כדי שיוכל לברוח עם חברתו באותו יום. כך עשינו. שניהם הודו לי .
"נתראה בשוויץ" , אמרו.
הקבוצה הראשונה עברה את הגבול ללא קשיים , ואז
הגיע יום ה' , 15 באוקטובר 1942, בו היו אמורים שלושת הנותרים לברוח. ישבנו
שלושתנו בביסטרו במוקרון וחיכינו לבואו של המבריח. בעוד אנו לוגמים בירה, כמו יתר
אורחי המקום , נכנסו שלושה אנשי גסטפו, לבושים במעילי עור שחורים, והחלו בודקים את
התעודות של כל יושבי הביסטרו. הם בדקו גם את התעודות שלנו ולא מצאו דבר, ובשלב
מסוים עמדו לעזוב. אבל ליד הדלת ממש אמר אחד מהם בגרמנית : "לא ייתכן שהם
אינם, הרי אמרו לנו בפירוש שזה מקום המפגש
שלהם". הבנתי שנחשפנו.
בטרם הספקתי לתרגם לחברי את דברי האיש ,
החלו אנשי הגסטפו לבדוק שוב את הנוכחים והגיעו שוב לשולחננו. נראה שהבינו כי אם
אמנם יש בביסטרו הזה חשודים, הם חייבים להיות צעירים. שוב נבדקו התעודות שלנו,
ושוב הציגו לנו שאלות בצרפתית עילגת, ואז פנה אלי אחד מהם ואמר " בוא איתי
לשירותים" "למה לשירותים " שאלתי. "אני רוצה לבדוק אם אתה
יהודי," ענה. ידעתי שזה הסוף. אין עוד אפשרות להינצל. "לא צריך
לבדוק" , אמרתי לו בגרמנית, "אני אכן יהודי כמו שאתה גרמני מקולל",
והוספתי "ממילא לא תנצחו במלחמה וכל גרמניה תיחרב". אנשי הגסטפו הבהירו
לי באגרופים ובמגפיהם את עמדתם כלפי הצהרתי זו, והובילו אותנו לתא מעצר במרתף
בניין הגסטפו בבריסל ומשם נשלחנו לאושוויץ.
מקור וקרדיט : נח קליגר, אלה תולדות
נוח, הוצאת ידיעות ספרים , 2010.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה