יוסף זלמן קליינמן . מסגר
בחבל קרפאטו-רוסיה ( בגבול צ'כוסלבקיה) . אחר כך בירושלים. היה כלוא באושוויץ בשנת
1944 כשהיה בן ארבע עשרה. דברי עדות , שנשמעו במשפט אייכמן ב7 ליוני 1961.
בערב יום הכיפורים פשטה השמועה במחנה: יש
חלוקת לחם נוספת. הביאו לנו לצריף רבע כיכר לחם ועוד מעט גבינה. באושוויץ לא קרה
כדבר הזה מעולם ! היינו מרוצים מאד,
שנוכל לאכול בערב יום הכיפורים ולצום ביום הכיפורים עצמו. כולם בירכו על הטובה
שנעשתה . אבל טרם ידענו מה מצפה לנו.
מקץ שעות אחדות נסגר הבלוק. ואחר כך הגיעה הפקודה: "כל
הנערים- החוצה! למגרש הכדורגל " אכן , היה מגרש כדורגל במחנה, כפי הנראה
הותקן על ידי הצוענים, שהושמדו שבועות אחדי קודם-לכן. מיד השתררה התרגשות גדולה
בתוכנו. כולם התרוצצו לכל הכיוונים. אחר כך היה עלינו להסתדר בקבוצות בנות מאה איש
. בין הנערים פשטה שמועה , שאנו נועסק באיסוף תפוחי אדמה. היינו אלפיים נערים .
לפתע התחלנו כולנו לרעוד: ממש מולנו הופיע "מלאך המוות" , הדוקטור
מנגלה.
מישהו קרב אליו
ביראת כבוד , נטל את אופניו והשעין אותם אל הקיר של אחד הצריפים . מנגלה קרב
לקבוצה שלנו , ידיו שלובות מאחורי גבו, שפתיו קפוצות. הוא זקף את ראשו, כדי להקיף
במבט אחד את כל המגרש. מבטו נפל על נער בן ארבע עשרה או חמש עשרה, שעמד לידי. היה
זה נער מגטו לודז'. בלונדי כחוש ושזוף מן השמש. הוא עמד בראש השורה הראשונה. מנגלה
קרב אליו ושאל אותו : "בן כמה אתה? "
הנער ניסה להיראות מבוגר והשיב כשהוא רועד: "אני בן
שמונה עשרה שנים!" .
מנגלה נתמלא זעם , והתחיל לצווח : "אני אראה לכם!
הביאו לי פטיש , מסמרים וסרגל עץ!" .
מישהו הזדרז . היינו מאובנים מפחד, והתבוננו בו. במגרש שררה
דממת-מוות. הביאו את הכלים . מנגלה פנה לעבר נער מגודל , שעמד בשורה הראשונה. היה
זה נער בעל פנים עגלגלות, שנראה בריא ומאושש. ד"ר מנגלה תפס את הנער בכתפיו ,
והוביל אותו לעבר אחד השערים. בעקבותיהם של השניים , הלך האיש שנשא את הכלים ואת
הסרגל. הנער הועמד ליד השער , ומנגלה ציווה לקבוע את הסרגל בדיוק מעל ראשו.
בין הנערים , שניצבו בקבוצה הראשונה , עבר רטט.
הבינונו מיד : מי שלא יגיע לגובה הסרגל , נדון לחיסול.
התמתחנו ככל שיכולנו . עוד סנטימטר , עוד חצי סנטימטר. יותר גבוה . גם אני התמתחתי
, אבל ידעתי , שזה חסר תקווה. נערים
גבוהים ממני לא הגיעו עד גובה הסרגל.
כל נער , שראשו לא נגע בסרגל , נשלח לצד השני.
הייתי כל כך עסוק בעצמי , עד שלא חשבתי כלל על אחי. אחי היה
נער גבוה כבן שש עשרה . בדיוק שהרהרתי בכך, שהנה הקיץ הקץ על חיי, לחש לי אחי :
"אם רצונך לחיות , עשה משהו!" ואז שבה אלי צלילות דעתי. ראיתי אבנים
פזורות מסביבי .
כברק עברה בי המחשבה, שאולי אנצל בעזרת האבנים הללו.
התכופפתי ואספתי אבנים קטנות אחדות. התרתי את שרוכי נעלי , והכנסתי בהן את האבנים.
נעלתי נעליים צבאיות , גדולות בהרבה מכפי מידתי, אבל אז נוכחתי, כי עם כל האבנים
הללו לא אוכל לעמוד זקוף, כמו חייל. אמרתי לאחי : "זה לא הולך , אזרוק את
האבנים" ".
אחי אמר לי: "אל תזרוק, בוא אתן לך משהו". הוא
נתן לי את כובע המצחייה שלו, קרעתי אותו לשניים, והכנסתי את החצאים לתוך נעליי,
כדי שאוכל לעמוד טוב יותר. נשארתי כך במשך עשר דקות בערך. תקוותי שבה אלי.
בינתיים נמשכה הסלקציה. היו שהגיעו עד הסרגל , היו שלא
הגיעו. שוב בחן אותי אחי ואמר: "עדיין אינך די גבוה" .
הוא שאל גם לדעתם של נערים אחרים , וביקש שיעריכו את
סיכויי. כל הנערים אמרו , שאין לי כל סיכוי להינצל.
ואז עלה על דעתי, שאולי טוב יותר לעבור בהיחבא לצד אלה,
שכבר עברו את הסלקציה. הנערים הגבוהים עמדו ממש מולי : הנמוכים , שלא הגיעו לגובה
הסרגל, הועמדו בצד האחר. ובכך הסתננתי לבין הגבוהים. לרגע חשבתי שהצלחתי. אבל אז
חיקה נער נוסף את מעשיי. דוקטור מנגלה שם לב לכך, וצעק לעבר השומרים: "מה אתם
עושים שם ? הרי זו חבלה!" הוא דרש , שכל הקבוצה תעבור שוב מתחת לסרגלי
המדידה.
שעה שהוחזרנו, תפסתי שוב את מקומי הקודם. הפעם הצלחתי לעבור
לצד הגבוהים. אחר כך הסתיימה הסלקציה. היא עלתה בחייהם של אלף נערים בערך.
מקור וקרדיט:
אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים
בגיטאות ובמחנות ריכוז , הוצאת ספריית מעריב , 1979 .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה