דלג לתוכן הראשי

ד"ר מנגלה ומדידת הנערים באושוויץ



יוסף זלמן קליינמן . מסגר בחבל קרפאטו-רוסיה ( בגבול צ'כוסלבקיה) . אחר כך בירושלים. היה כלוא באושוויץ בשנת 1944 כשהיה בן ארבע עשרה. דברי עדות , שנשמעו במשפט אייכמן ב7 ליוני 1961.

בערב יום הכיפורים פשטה השמועה במחנה: יש חלוקת לחם נוספת. הביאו לנו לצריף רבע כיכר לחם ועוד מעט גבינה. באושוויץ לא קרה כדבר הזה מעולם ! היינו מרוצים מאד, שנוכל לאכול בערב יום הכיפורים ולצום ביום הכיפורים עצמו. כולם בירכו על הטובה שנעשתה . אבל טרם ידענו מה מצפה לנו.

מקץ שעות אחדות נסגר הבלוק. ואחר כך הגיעה הפקודה: "כל הנערים- החוצה! למגרש הכדורגל " אכן , היה מגרש כדורגל במחנה, כפי הנראה הותקן על ידי הצוענים, שהושמדו שבועות אחדי קודם-לכן. מיד השתררה התרגשות גדולה בתוכנו. כולם התרוצצו לכל הכיוונים. אחר כך היה עלינו להסתדר בקבוצות בנות מאה איש . בין הנערים פשטה שמועה , שאנו נועסק באיסוף תפוחי אדמה. היינו אלפיים נערים . לפתע התחלנו כולנו לרעוד: ממש מולנו הופיע "מלאך המוות" , הדוקטור מנגלה.

 מישהו קרב אליו ביראת כבוד , נטל את אופניו והשעין אותם אל הקיר של אחד הצריפים . מנגלה קרב לקבוצה שלנו , ידיו שלובות מאחורי גבו, שפתיו קפוצות. הוא זקף את ראשו, כדי להקיף במבט אחד את כל המגרש. מבטו נפל על נער בן ארבע עשרה או חמש עשרה, שעמד לידי. היה זה נער מגטו לודז'. בלונדי כחוש ושזוף מן השמש. הוא עמד בראש השורה הראשונה. מנגלה קרב אליו ושאל אותו : "בן כמה אתה? "

הנער ניסה להיראות מבוגר והשיב כשהוא רועד: "אני בן שמונה עשרה שנים!" .
מנגלה נתמלא זעם , והתחיל לצווח : "אני אראה לכם! הביאו לי פטיש , מסמרים וסרגל עץ!" .

מישהו הזדרז . היינו מאובנים מפחד, והתבוננו בו. במגרש שררה דממת-מוות. הביאו את הכלים . מנגלה פנה לעבר נער מגודל , שעמד בשורה הראשונה. היה זה נער בעל פנים עגלגלות, שנראה בריא ומאושש. ד"ר מנגלה תפס את הנער בכתפיו , והוביל אותו לעבר אחד השערים. בעקבותיהם של השניים , הלך האיש שנשא את הכלים ואת הסרגל. הנער הועמד ליד השער , ומנגלה ציווה לקבוע את הסרגל בדיוק מעל ראשו. 

בין הנערים , שניצבו בקבוצה הראשונה , עבר רטט.

הבינונו מיד : מי שלא יגיע לגובה הסרגל , נדון לחיסול. התמתחנו ככל שיכולנו . עוד סנטימטר , עוד חצי סנטימטר. יותר גבוה . גם אני התמתחתי , אבל ידעתי , שזה חסר תקווה.  נערים גבוהים ממני לא הגיעו עד גובה הסרגל.

כל נער , שראשו לא נגע בסרגל , נשלח לצד השני.

הייתי כל כך עסוק בעצמי , עד שלא חשבתי כלל על אחי. אחי היה נער גבוה כבן שש עשרה . בדיוק שהרהרתי בכך, שהנה הקיץ הקץ על חיי, לחש לי אחי : "אם רצונך לחיות , עשה משהו!" ואז שבה אלי צלילות דעתי. ראיתי אבנים פזורות מסביבי .

כברק עברה בי המחשבה, שאולי אנצל בעזרת האבנים הללו. התכופפתי ואספתי אבנים קטנות אחדות. התרתי את שרוכי נעלי , והכנסתי בהן את האבנים. נעלתי נעליים צבאיות , גדולות בהרבה מכפי מידתי, אבל אז נוכחתי, כי עם כל האבנים הללו לא אוכל לעמוד זקוף, כמו חייל. אמרתי לאחי : "זה לא הולך , אזרוק את האבנים" ".

אחי אמר לי: "אל תזרוק, בוא אתן לך משהו". הוא נתן לי את כובע המצחייה שלו, קרעתי אותו לשניים, והכנסתי את החצאים לתוך נעליי, כדי שאוכל לעמוד טוב יותר. נשארתי כך במשך עשר דקות בערך. תקוותי שבה אלי.

בינתיים נמשכה הסלקציה. היו שהגיעו עד הסרגל , היו שלא הגיעו. שוב בחן אותי אחי ואמר: "עדיין אינך די גבוה" .

הוא שאל גם לדעתם של נערים אחרים , וביקש שיעריכו את סיכויי. כל הנערים אמרו , שאין לי כל סיכוי להינצל.

ואז עלה על דעתי, שאולי טוב יותר לעבור בהיחבא לצד אלה, שכבר עברו את הסלקציה. הנערים הגבוהים עמדו ממש מולי : הנמוכים , שלא הגיעו לגובה הסרגל, הועמדו בצד האחר. ובכך הסתננתי לבין הגבוהים. לרגע חשבתי שהצלחתי. אבל אז חיקה נער נוסף את מעשיי. דוקטור מנגלה שם לב לכך, וצעק לעבר השומרים: "מה אתם עושים שם ? הרי זו חבלה!" הוא דרש , שכל הקבוצה תעבור שוב מתחת לסרגלי המדידה.

שעה שהוחזרנו, תפסתי שוב את מקומי הקודם. הפעם הצלחתי לעבור לצד הגבוהים. אחר כך הסתיימה הסלקציה. היא עלתה בחייהם של אלף נערים בערך.

מקור וקרדיט:
אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז , הוצאת ספריית מעריב , 1979 .


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…