רבקה יוסלבסקה. מפוהוסק
זאגורסקי , בחבל פינסק, לאחר מכן ברמת גן. דברי עדות שנשמעו במשפט אייכמן ב8 למאי
1961 .
"אני זוכרת היטב : זה היה באוגוסט- ספטמבר 1942.
נאמר לנו , שעלינו לנטוש את ביתנו ולקחת איתנו רק את הילדים. כבר היינו מורגלים
לפקודת כגון אלה. מדי פעם פקדו עלינו לצאת, אספו אותנו וספרו אותנו, כדי שאיש לא
יחסר, חס וחלילה! אבל הפעם התרחש הכול בצורה שונה! רוב האנשים נדחקו לתוך המשאית.
אלו שבשבילם לא נותר מקום, נאלצו לרוץ ברגל אחרי המשאיות.
אחזתי ביד בתי
הקטנה. כשהיינו בגיטו שאלה אותי : "אמא למה הלבשת אותי בגדי שבת? הרי ביער לא יעשו בנו דבר אחר, אלא ישלחו אותנו
למוות? !"
לא הייתי האם היחידה, שרצה אחרי המשאית. היו
איתי עוד נשים ושניים או שלושה ילדים. מי שנפל או נשאר על הקרקע נורה בו במקום.
כאשר הגענו למקום המיון, כבר נאספה שם כל משפחתי. נמצאנו במרחק שלושה ק"מ
בערך מן העיירה שלנו.
העמידו אותנו בשורה על תל קטן. פנינו אל מול תעלה חפורה מן
העבר השני של התל. כאשר הגענו למעלה, ראינו אנשים עירומים לחלוטין. עדיין קיוויתי
שמדובר רק בעינויים. אבל אז ראיתי ארבעה אנשי ס.ס. חמושים.
קרבתי לתעלה, כי
רציתי לראות מה קורה. לאחר שניות אחדת כבר ידעתי ...
הבנתי מייד: עכשיו יירו בנו.
שעה שהמתנו, אמרה לי ילדתי : "אבל מה
אנו נשארות פה? בואי נברח!" . ואומנם – נערים אחדים ניסו לברוח, אבל הם לא
הגיעו רחוק, אנשי הס.ס. ירו בגבם, והם נהרגו במקום.
הגיע תורי . הפניתי את ראשי לעבר אנשי
הס.ס, ואחד מהם שאל אותי במי עליו לירות קודם – בי או בבתי. לא יכולתי לענות. לפתע
חשתי , שחוטפים את ילדתי מידיי , ואז שמעתי קול ירי ואת זעקתה האחרונה.
גם אני נפלתי לתוך התעלה. אותה שעה לא
חשתי מאומה. הייתי משוכנעת, שאני מתה. אבל כל זאת הרגשתי משהו. אנשים נפלו עלי.
התחלתי לנוע, נוכחתי לדעת שאני חיה. פחדתי, שאיחנק תחת משקל הגופות, ונאבקתי בכל
כוחותיי להיחלץ מערימת המוות שמעלי. נותרתי כמעט ללא כוחות, אבל לבסוף עלה בידיי
לזחול ולטפס אל מחוץ לחפירה.
כשהגעתי למעלה,
ראיתי מסביב רק גוויות. בין הגוויות הללו התרוצצו עשרות ילדים עירומים
וצעקו. הם קראו לאבותיהם ולאמהותיהן. בכוחות
אחרונים קראתי גם לילדתי "מרתה'לה,
מרתה'לה"!.
לפתע חזרו הגרמנים. הם פקדו על האיכרים
לתפוס את הילדים, אולם הללו רצו כאחוזי דיבוק אל השדות. גם אני רצתי לעבר אחד
השדות, התחבאתי ולא זזתי. שוב ושוב דרשו הגרמנים מהאיכרים הנוצרים לאסוף את
הילדים. אני עצמי נותרתי שוכבת במקום. את הילדים המיתו ביריות. ילדה אחת התחננה על חייה, אבל גם זה לא הועיל.
מאוחר יותר התיישבתי על קבר האחים ורציתי
למות. שלושה ימים ושלושה לילות נשארתי כך, יושבת על הקבר , עד שלבסוף ריחם עלי
איכר אחד ולקח אותי.
מקור וקרדיט :
אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים
בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה