למחנה המכרות גונטר נשלחו עשרות נערים מצרפת ,
בלגיה והולנד שנותרו ללא הורים ולבדם במחנה עבודות הפרך הזה.
המהנדס היהודי משה קובוביצקי שהגיע למחנה
מבלגיה הפך להיות כמו אב לקבוצה זו, שמצב אנשיה היה ירוד מאד. הוא הפך להיות המגשר בינם לבין הוותיקים , דאג
להם לתוספת אוכל . הוא פעל להרגעת הנערים
והסתיר אותם במקומות מסתור כאשר חלו, השיג תרופות מחוץ למחנה, וטיפל בהם בנאמנות.
באחד הפעמים שמע כמה נערים משוחחים ביניהם ואומרים "אנו מוכנים לתת יד עבור
פרוסת לחם".
משה קובוביצקי , שנמצא היה במחנה בכל מקום
בו דיברו צרפתית והקשיב לשיחתם, התקרב אליהם ובהוציאו מתוך שקית כמה פרוסות לחם,
אמר " "גם אני רעב כמוכם, אך עד הערב אחזיק מעמד. על כן, קבלו ממני את
הפרוסות ושמרו על היד".
הוא המשיך לדאוג כל הזמן להם לפרוסות לחם
, לעתים מתוך מנות המזון שלו .
עד היום נמצאים רבים מנערים אלו בישראל ,
בצרפת ובארה"ב . חלקם הפכו לקצינים בכירים בצה"ל. הם לא שכחו שהם חבים את חייהם לנאמנותו ולמסירות
נפשו של משה קובוביצקי שהציל אותם.
מקור וקרדיט :
יוסף, ויינברג . דמעה ותפילה,
הוצאת משרד הבטחון, 1981.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה