דלג לתוכן הראשי

אירמה גרזה ומצעד הילדים בבירקנאו



מארינה וולף . מווארשה . הייתה כלואה בבירקנאו משנת 1942 . סיפורה האישי של מארינה שסופר למחברת הספר, אינגה דויטשקרון.

יום אחד הגיע "טראנספורט" מיוחד. טור מוזר בדרך : 150 ילדים מחזיקים יד ביד . אחד מהם נשא בזרועותיו בקושי רב את הילד הקטן ביותר. את הטור הארוך ליוו שומרות מן הס.ס .

 הן צעדו משני הצדדים בקצב צבאי. באירמה גרזה היפהפיה, אשת הס.ס הבכירה אפשר היה להבחין מרחוק – צועדת בבטחון רב, אוחזת ברצועה חזקה כלב רועים גרמני. הקבוצה דמתה לגן-ילדים גדול , שיצא לטיול או למסע .  הם נעצרו באחו שלפני הכבשנים. אחת השומרות פקדה בקול רב על הילדים : עכשיו התפשטו יפה, וקפלו את בגדיכם כמו שצריך, כדי שתוכלו למצוא אחר כך את חפציכם. ועכשיו נלך תיכף-ומיד למקלחות".

הילדים התחילו להתפשט. לפתע זרקה ילדה כבת חמש כדור אדום גדול. ילדים אחדים רצו לתפוס את הכדור, זרקו אותו באוויר, ושיחקו בו לרגע, כך – בשמש ספטמבר החמימה.

היו אלו ילדים קטנים. הגדול ביניהם היה אולי בן עשר. בקצה האחו ישב פעוט בן שנתיים , קטן מכדי להשתתף במשחק.

אירמה גרזה מחאה כפיים כמו גננת וקראה : "די לשחק , עזבו את הכדור. עכשיו נמהר למקלחת !".

הילדים נשמעו לה , וטיפסו על מדרגות הכבשן. הילד הקטן ביותר טיפס בכבדות אחרי כולם. כשראתה אותו אירמה גרזה , מסרה את כלבה לאחד מן השומרים, ולקחה את הילד בזרועותיה. המדרגות, שהובילו לתאי הגאזים היו גבוהות מדי לרגליו הקטנות. הפעוט שיחק בשערותיה הבלונדיניות של אירמה, וליטף את התג שעל כומתתה. נראה היה בעליל, שהוא מרגיש טוב בידיה של הקלגסית "הסימפאטית" הזאת. הוא צחק כולו עונג. עוד רגע – והכומתה , שערותיה הבלונדניות של אירמה גרזה וראשו של הפעוט נעלמו מעינינו.

ראינו שוב את אירמה גרזה בשובה מהכבשן. היא לקחה את כלבה, וחזרה איתו למחנה בשלווה.

כעבור עשרים דקות נשמע קולם הצרחני של המאווררים. המבצע הסתיים. לפני הכבשנים נותרו עדיין המכנסיים הזעירים והשמלות המקושטות בסרטים. בדשא הירוק נח לו מיותם הכדור האדום.

ראו גם :

אירמה גרזה – ויקיפדיה


מקור וקרדיט:
אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז , הוצאת ספריית מעריב , 1979 .


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…