פורסם ב17 לינואר 2019 , במגזין מקור ראשון
אחרי
שברחה עם משפחתה מחבל הסודטים, ואביה נשלח למחנה עבודה באוסטריה ונספה שם, הגיעה
רות מייסנר (אז האס) לגטו טרזין. ביומן שכתבה במשך שנים, כמעט עד יום השחרור, היא
מספרת על הרעב היומיומי, על אובדן החברים ועל הצטלמותה בכפייה לסרט התעמולה שצילמו
הנאצים. כעת – כשהיא כמעט בת 91 – היא חושפת את כתביה....
בחודש הבא
תחגוג מייסנר 91 חורפים, אך היא עוד זוכרת את המתנה הבלתי צפויה שקיבלה ליום
הולדתה ה־14. "יום הולדת 14 שלי חל בתקופה שהיינו פליטים בבְּרְנוֹ, העיר
השנייה בגודלה בצ'כיה", היא משחזרת. "חברות שגרו לידי הביאו לי במתנה
מחברת יומן. היה זה זמן קצר אחרי שלקחו את אבא שלי, וכעבור זמן מה הודיעו שהוא
ומאתיים היהודים שנלקחו איתו אינם בין החיים. הם נשלחו למחנה הריכוז במאוטהאוזן
שבאוסטריה, ושם אולצו לעבוד במחצבה ולסחוב סלעים. כך, רבים מהם קיפחו את חייהם
בעבודת פרך.
"אחרי שאבא הלך, הייתי בהלם. בדיעבד, אחת החברות שנתנו לי את היומן אמרה לי,
כשנפגשנו כעבור שנים: 'ידענו שקשה לך ואת לא מדברת, אז קנינו לך יומן ואמרנו לך:
תכתבי'. עד היום אני מנסה לחשוב איך יכול להיות שבנות בגיל צעיר כל כך חשבו על
פתרון כזה. אולי זה היה רעיון של ההורים שלהן. היומן שכב אצלי ולא התחברתי לרעיון
הזה בכלל, עד שיום אחד אחותי ואני קיבלנו זימון להתייצב בקרנטינה לקראת נסיעה לגטו
טרזין. ערב לפני שיצאנו לדרך, אל תשאלי אותי למה, החלטתי שאתחיל לכתוב ביומן".
ב־23 במארס
1942 היא כתבה בעמוד הראשון של המחברת: "אני סקרנית לדעת איזה מין חיים מחכים
לי עכשיו. אני יודעת שזה לא יהיה קל, ושאצטרך לעבור זמן קשה כדי שאחר כך אזכה
לימים טובים יותר. הייתי רוצה להיות מועילה לעמי ולעזור איפה שאוכל. אני מבטיחה
לך, יומני, שאשאר תמיד יהודייה, גם אם זה יעלה לי בחיים שלי. כשאסע לפלשתינה פעם,
אחיה בקבוצה ואעבוד, אזכור את התקופה הקשה שעברתי בנעוריי רק כחלום רע עם יקיצה
יפה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה