רותי, ילידת 1936 , תל אביב , טרום הקמת המדינה. ההורים
עם הילדה הקטנה נסעו אל המשפחה בליטא בשל קשיי פרנסה. המלחמה פרצה והם לא הצליחו לחזור
ארצה. נאלצו להישאר שם ואבדו בשואה . יד הגורל האכזר...
זיכרונות מגטו קובנה :
"ההורים של אמא הושמדו בשלבים מוקדמים . למעלה
משלוש שנים היינו בגטו. אמא ואבא יצאו לעבודה במשך היום. לילדים לא היו לימודים. "
"כאשר התחילו האקציות מתוך הגטו , היה עלי להתחבא. אני זוכרת את עצמי בתוך
מחבוא עם אמא וכלבים מרחרחים מעלינו... היו עוד הרבה אנשים במחבוא. היו צעקות ובכי
של ילדים... והרדימו אותם בעזרת כלורופורם על האף. לאחר האקציה של הילדים בגטו
קובנה , כמובן שאסור היה לי להימצא בגטו כילדה, וגם לא היו כרטיסי מזון לילדים, לכן היה צורך למצוא פתרון על מנת להוציא אותי
מהגטו. בעזרת בגדים רבים יצרו לי מראה מבוגר יותר, וכך הצלחתי להסתנן עם המבוגרות
שיצאו לעבודה מחוץ לגטו. ההורים מצאו מישהו שהיה מוכן לקחת אותי בכפר ליטאי. אינני
זוכרת אל מי לקחו אותי ולאן הגעתי."
הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי:
בשנת 1994, בהיותה בביקור בליטא , ניסתה רותי לברר אל
מי העבירו אותה, אך לא קיבלה תשובה על כך. עם שובה לארץ איתרה את הגברת קלרה גלמן
, שעזרה להוציא אותה מהגטו ומסרה אותה לאשה ליטאית, אך רותי איננה יודעת את שמה
וכתובתה.
שאלת המראיינת חנה עזר – אוליצקי:
מבחינה רגשית , מה את זוכרת
מהניתוק מההורים , מהמשפחה ?
"הכינו אותי לקראת הפרידה, אכסנו לי בזיכרון את
הזהות שלי ופרטים על בני המשפחה בארץ. זכרתי הכול. "
שאלת המראיינת חנה עזר-אוליצקי
את הטראומות הדחקת , ואת הפרטים החשובים זכרת .
"בדיוק כך! איך הצליחו לתכנת אותי , ילדה קטנה ,
עם מסר של "אסור לשכוח , אבל גם אסור לדבר" . ואכן כך היה . אני זוכרת
את ההכנות ליציאה. זוכרת אותנו יושבים על הרצפה. לא ידעתי מדוע. רק מאוחר יותר
הבנתי. החלונות היו נמוכים, והליטאים , אם ראו אותנו , היו יורים אל תוך הבתים.
זכרתי זאת , כי אבא צייר אותי יושבת על סיר ומחזיקה בובה... מדוע? לא הבנתי ."
שאלת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :
אנחנו חוזרות לשנת 1944 , כאשר הוציאו את רותי מהגטו .
"אני לא זוכרת
פרטים. לא יודעת אצל מי והיכן הייתי. משום מה נדמה לי שהוציאו והחזירו אותי
כמה פעמים. אני זוכרת בית מבודד בכפר, אצל משפחה ליטאית. מסביב לא היה כלום , רק
שדות . אפשר היה לראות למרחוק כל מי שהתקרב מתוך היער או השדות. אם ראו מישהו
מתקרב, היה עלי להסתתר. במשך רוב הזמן הייתי מסתתרת בתנור אפייה . כנראה שלא עשו
בו שימוש רב. כאשר הוא היה לוהט , הייתי צריכה להסתתר בעליית- הגג.
רוב הזמן הייתי עם האווזים בחצר, שמרתי עליהם. היה
במשפחה ילד בלונדיני, צעיר ממני , בנו של קצין רוסי שנאלץ כנראה לברוח עם כניסת
הגרמנים. הייתה בבית גם סבתא זקנה והיינו חובצות יחד חמאה, כל אחת עם כף עץ. אינני
יודעת בדיוק, אבל התחושה שלי שהייתי בכמה מקומות ולא רק אצל משפחה אחת. "
שאלת המראיינת , חנה עזר-אוליצקי :
האם הילדה ההיא שאלה את עצמה היכן
אמא ואבא? האם הילדה בכתה ?
"אין שאלות . זו הדחקה מוחלטת . אני לא בוכה , אבל
הילדה ההיא לא קיימת אצלי בכלל ... ממש אין לי אותה. אני זוכרת שמקום השינה שלי
היה לצד התנור, מקום שנחשב מצוין, חמים,
עם הסבתא רוב הזמן. היה שם וילון שהסתיר במקצת , והיו שם הרבה כסתות " .
שאלת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :
ממתי את זוכראת עצמך ? היכן היית בגמר המלחמה ?
"מצאתי את
עצמי בבית-יתומים. אשה טובה הביאה אותי לשם עם צרור חפצים וחתיכת בשר חזיר ארוז.
אבל היה קשה מאוד בבית היתומים. מכות, צעקות , רעש , מהומה , בכי של ילדים.. היה
צורך להחזיר את הילדים למצב של בני אדם. היה שם ילד מבוגר שטיפל בי. הוא לימד אותי
לצחצח שיניים. אני לא מבינה למה היה צורך ללמד אותי...אני זוכרת גם שיטפון של מים
והיה עלינו לעלות לקומה העליונה. "
"כאשר
הייתי בבית-היתומים חיכיתי שההורים יחזרו. היו הורים שחזרו. חייתי
בציפייה . איננני זוכרת בכי. מאוחר יותר
דברו וכתבו עלי שהייתי ילדה עצובה. "
שאלת המראיינת חנה עזר אוליצקי :
מה קורה לך כאשר את מבינה שההורים אינם חוזרים?
"אני זוכרת שהתחלתי לדבר ולספר על עצמי, דבר שאסור
היה עד אז. כנראה שסיפרתי שיש לי קרובי משפחה בארץ. נוצר קשר איתם והתחלתי להתגלגל
ממקום למקום לקראת העלייה ארצה. הגעתי אל המסגרת של ילדי ארגון 'הקאורדינציה'
בעזרת 'ארגון הבריחה'. "
"בשנת 1947 הגעתי לארץ עם סרטיפיקט ששלחה עבורי
המשפחה מהארץ משלב זה והלאה אני זוכרת היטב."
"פגשתי אצל הדודים שלי אשה שסיפרה שאמא שלי מתה
בידיים שלה... ואני לא רציתי לשמוע " .
בת כמה היית ?
"בת אחת-עשרה."
שאלת המראיינת חנה עזר-אוליצקי
בשלב שבו הגעת ארצה , הייתה לך ציפייה?
"כן , בהחלט. מישה דוד של אמא , בא עם משפחתו לקבל
אותי כשירדתי מהאונייה. לאורך כל התקופה שקדמה לעלייה הם כתבו לי, שלחו לי חבילות
. חיכו לי. הייתה להם בת גדולה ממני בשנתיים. חיכיתי מאוד לפגישה איתה.
לא נשארתי בבית הדוד, אני חושבת שהם לא תיארו לעצמם מה
הם עומדים לקבל. הייתי ילדה קשה עם המון כעסים. זו הייתה משפחה מסודרת, נקייה ,
מנומסת. הבת שלהם למדה בבית-הספר הריאלי. הם לא היו עשירים. חיו בדירה קטנה וגם
סבתא שלהם הייתה איתם. היו מצידם אהבה והרבה רצון טוב, וגם אני אהבתי את הדודה
רוזה ואת כולם, אבל זה לא יכול היה להצליח, כי קשה היה לגשר על הפערים.
בשלב ההוא , כילדה שחיפשה כל כל משפחה , רציתי להישאר
איתם. כנראה שהיו לי ציפיות לא מציאותיות ..."
"לאחר שהות של פחות משנה אצל הדודים מישה ורוזה ,
מצאתי את עצמי במוסד "אהבה" בקריית ביאליק. מוסד טוב ונחמד. שם פגשתי את
הילדים, החברים שלי , שהיו איתי ב"קאורדינציה". בשלבי ההכנה לעלייה ארצה
רציתי לנסוע כמו כולם , ולא להיות לבדי. שום דבר
לא עזר לי. הדודים עמדו על כך שאסע עם הסרטיפיקט שדאגו להשיג עבורי. הגעתי ,
יש לי משפחה , כביכול, ופתאום אין לי . אני מגיעה למוסד , והילדים – כולם כבר
ויתיקים שם . חברים . חבורה מגובשת".
שאלת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :
ואת צריכה להיקלט שוב.
"כן , להתחיל מהתחלה."
שאלת המראיינת , האם היה בך כעס על הדודים ?
"כן , בוודאי , אז כילדה , בוודאי היה בי כעס
עליהם ... למרות שלפעמים נדמה לי שהכעס אינו מוצדק ולא היה במקומו" .
במוסד "אהבה" למדתי שלוש שנים. סיימתי כיתה
ח' ועברתי משם לחברת נוער בקיבוץ נצר סירני. המייסדים היו ניצולי שואה, שקיבלו
אותנו כמו ילדים שלהם. היה לי טוב שם! אבל
לאחר הפילוג בתנועה הקיבוצית הגיעו לנצר סירני משפחות מקיבוץ גבעת ברנר עם ילדים
בני גילנו, ופתאום המצב הפך לאיום ונורא. אם נשברתי , זה קרה שם. פתאום הרגשתי
שאני סוג ב'... החברים החדשים הביאו איתם אווירה אחרת והתייחסות שונה. הבעייה
הייתה הצירוף של ותיקים וחדשים. תחושת הסוג ב' באה לידי ביטוי בבגדים שלנו שקיבלנו
מ'עליית הנוער', באפשרויות להשתתף בחוגי ריקוד, נגינה , ספורט ועוד. דוגמה נוספת, 'הצברים'
למדו מקצועות שאנחנו , ילדי 'עליית הנוער' היינו חלשים בהם, ולכן שלחו אותנו לעבוד
במשתלה בזמן שהם למדו , וכך גדל הפער בינינו .
במציאות החדשה שנוצרה קיבלו על עצמם חברים ותיקים
בקיבוץ להיות משפחות מאמצות עבור הילדים ניצולי השואה. אני זוכרת לטובה את בני
משפחת שמחה, המשפחה המאמצת שלי , שהבינו ללבי וטיפלו בי בעדינות ובאהבה ככל
שאיפשרתי להם..."
שאלת המראיינת חנה עזר-אוליצקי:
מה ידעת בשנים ההן על גורל ההורים ? מה אמרת לעצמך?
"לא אמרתי
לעצמי דבר,לא דיברתי עם עצמי, ידעתי שהם אינם, וזהו. עניין סגור. שהרי אם לא חיפשו
אותי , הם אינם. באותו זמן הגיע חבר של אבא, שסיפר לי שהם היו יחד במחנה דכאו.
משפחת החבר הייתה משפחה טובה מחולון . הם רצו לאמץ אותי, אך אני כבר לא רציתי
להיות שייכת לאף אחד. לא יכולתי. לא רציתי קשרים, ולא אכזבות. רק ב2003 הגיעו אלי
מסמכים השייכים לאבא. התברר לי שהוא החזיק מעמד כמעט עד סוף המלחמה, ורק אז נרצח.
יש לי מסמך עם תאריכים המעידים על כך. "
"הייתי מגיעה לחופשות מהצבא לנצר סירני כברירת
מחדל, והתקבלתי כחברת משק. לא הייתה לי ברירה אחרת, כי אצל הדודים כבר לא היה בית,
הדוד נפטר.
לאחר השירות הצבאי הכרתי את בעלי גבי. בשנת 1957 עזבתי
את הקיבוץ ונישאנו . גבי היה בשירות קבע, אני למדתי בסמינר. במשך שנים רבות הייתי
מורה. נולדו לנו שני נכדים והיום יש לנו שתי נכדות".
שאלת המראיינת חנה עזר-אליצקי :
האם המשפחה , החברים , שמעו ממך משהו על ילדותך?
"לא ממש, עד היום ישנם דברים שגבי שומע רק כאשר
אני מספרת לאחרים. הילדים קשורים אלי מאוד. הם צפו בקלטת , אך לא שאלו שאלות.
חברים לא ידעו עלי מאומה. "
מקור
וקרדיט :
חנה עזר-אוליצקי . רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה
,הוצאת גוונים , 2006
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה