מאת : חנה גלנדאור
אני זוכרת יום
ראשון אחד, שבו טיפסתי על עץ המשמש שבחצר כדי לראות את האווירונים שטסו בשמיים,
ופתאום יצאה בעלת הבית הסמוך חיוורת כסיד, אל החצר. היא הרימה עיניים אל העץ
ואמרה לי מה ששמעה במכשיר הרדיו שבביתה: "הגרמנים נכנסו…" לא חלף זמן רב
מאז שנכנסו הגרמנים להונגריה וכבר נגזר עלינו לענוד את הטלאי הצהוב. כל יהודי נאלץ
לתפור לו כוכב מאריג צהוב על דש בגדו. אני זוכרת איך מיהרתי להוריד את האריג הצהוב
היחיד שהיה לנו בבית, שציפה את המזרון, והכנתי ממנו טלאים צהובים, אותם יצאתי
למכור בין בתי היהודים כדי להרוויח מעט כסף… אחר כך הוחלט על דעת אנשי העיר, כי
כדאי לשלוח את הצעירים לאזור כפרי עוד יותר. יצאנו עשר צעירות ועשרה צעירים לעבודה
במשק מרוחק. התגוררנו בשני בתים, כשעלינו, הבנות, פיקחה רווקה מבוגרת. כאשר נגזר
על כל אנשי העיר לעבור לגטו, היינו עדיין באותו משק מרוחק. רק עשרה ימים לפני
שנשלחנו שבנו לגטו, אל המשפחה.
אל דירתנו
שהייתה בתחומי הגטו הגיעו סבא והדודות מאופור, הכפר הגוי, ובחדר האחר הצטופפו אמא,
עם הדוד, הדודה ובתם, מאחר וביתם לא נכלל בתוך הגטו. סבתא הביאה עמה מן הכפר שני
שקי קמח ושומן אווזים בשפע כך שמזון לא היה חסר…
מהגטו העבירו
אותנו לאושוויץ ומאושוויץ, שבו הייתי 6 שבועות, הובילו לעבודה בכריית תעלות
לטנקים ולחיילים בתוך פולין, אלא שלתעלות הללו לא היה שום שימוש משום שהרוסים
התקרבו והגרמנים נסוגו. כשהרוסים התקרבו למחנה, התחילו להצעיד אותנו בדרכים
המושלגות קילומטרים רבים. באחד הימים הגענו, כאלף נשים לחווה גדולה, שם השאיר
אותנו המפקד הגרמני לנפשנו ונעלם מהמקום. החיינו את נפשנו בתפוחי אדמה שמצאנו
בשדות ובחלב הפרות, ולאחר יומיים שלושה הגיעו חיילי הווארמאכט הגרמניים, שלא
היו אכזריים כמו אנשי הס.ס. והובילו אותנו הלאה, כשלושים קילומטרים, לעיירה
קטנה.
בבית הסוהר
לשם הוכנסנו, יכולנו סוף סוף לנוח מן הדרך האיומה. קיבלנו מרק ולחם, ולמחרת בבוקר
היינו אמורים להמשיך בצעדה, אלא שהרוסים הקדימו אותנו ובאותו יום, ב-25 בינואר
1944 השתחררנו…
השחרור
אחרי השחרור
התחלנו במסע הביתה. ברכבות, במכוניות וברגל עשינו מסע של קילומטרים רבים, עד
שלבסוף, הגעתי לבודפשט היישר לבית הדוד מישי באצ'י-קוגלר. בחדר אחד התגוררו הדוד,
הדודה וארבעת ילדיהם, ואני ביקשתי רק לנוח קצת ולהמשיך הלאה, הביתה, אלא שהם לא
נתנו לי לעזוב את המקום, וארחו אותי בחום. גם אז, בזמן שמסביב היו קרעי משפחות,
פליטים שדופים ושמועות איומות – עדיין לא תפסנו את ממדי החורבן. חשבנו כי אמנם
נלקחו רוב היהודים לעבודה, וקיווינו לחזור הביתה ולפגוש בבני המשפחה שלנו. וכך
יצאנו, קבוצת בנות וחזרה לעבר בוניהאד, כשאת הדרך הביתה אנו עושים על גג הרכבת..
אך לצערנו הרב לא מצאנו אף אחד ממשפחתנו בבוניהאד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה