סיכמה מאנגלית וערכה : צפרית גרינברג, עורכת משותפת , מיזם התעוד המקוון , ילדים
בשואה
ב-5 במאי 1945 הגיעו חיילי הצבא האמריקני
למחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה. בין עשרות אלפי האסירים הרעבים והחולים שמצאו
במחנה היו שלושה תינוקות קטנטנים, שנולדו בנסיבות בלתי נתפסות בשבועות האחרונים של
המלחמה: תינוקות אלה היו ניצולי השואה הצעירים ביותר.
האמהות של התינוקות לא ידעו האחת על רעותה.
והנה, במאי 2015 שלושת ילדיהן - שחגגו זה
עתה ימי הולדת 70 - נפגשו במאוטהאוזן באירוע
לזכר שחרור המחנה. "הם משפחה. יש לי אחים עכשיו" אמרה אווה קלארק,
שנולדה על עגלת עץ בשערי המחנה ב-29 באפריל 1945, שעות ספורות לאחר שאימה הגיעה
לשם. תאי הגזים עוד פעלו במחנה בלילה הקודם, ואז הושבתו לאחר שאנשי האס אס החלו
לברוח עם התקדמות הכוחות של בעלות הברית. מארק אולסקי נולד שמונה ימים קודם לכן,
בעגלת פחם פתוחה, והאנה ברגר מורן נולדה ב-12 באפריל, על קרש עץ במפעל בפרייברג
(בסקסוניה הגרמנית).
שלוש הנשים נשלחו מאושוויץ לעבוד במפעל למטוסים.
בסלקציה שערך יוזף מנגלה הן הכחישו את היותן בהריון וכך ניצלו ממוות בטוח.
"שאלתי את אמי איך היא שרדה, איך הסתירה את ההריון שלה", אומרת האנה,
המתגוררת כיום בקליפורניה. "היא איבדה שלושה תינוקות לפני. היא אמרה 'טוב,
רציתי ללדת אותך, אז עשיתי כל מה שיכולתי כדי להישאר בחיים. את הצלת אותי ואני הצלתי
אותך'."
בתום המלחמה ביקשו הרופאים האמריקאים,
שהצילו את התינוקת החולה, מפריסקה, אימה של האנה, שתיסע לארה"ב, אך היא סירבה ואמרה שעליה לחזור לברטיסלבה
כדי לחכות לבעלה. אביה של האנה מעולם לא חזר וכמוהו גם אבותיהם של שני התינוקות
האחרים. האם לא התחתנה בשנית והתמקדה בביתה ובעבודתה כמורה. האנה ביקרה בפעם
הראשונה עם אימה במאוטהאוזן בשנת 1960. אימה של האנה נפטרה בגיל 90 בשנת 2006. "היא הייתה כוח מניע אדיר
בחיי והיא תישאר כך לנצח" אומרת האנה. אימה אמרה לה מדי פעם שהיא מאמינה
שישנם תינוקות נוספים שנולדו במחנה, אך היא לא ידעה מה עלה בגורלם. במלאת 65 שנה
לשחרור מאוטהאוזן, פגשה האנה שניים מאלה ששרדו.
אווה, שעובדת בארגון חינוכי לזכר השואה ומתגוררת
בקיימברידג' כתבה מכתב לאגודה של ותיקי
הצבא האמריקאי ששחררו את מאוטהאוזן וכך גם האנה. בדרך זו נוצר קשר בין שתיהן ועם
מארק, שבנו צ'רלי חקר את ההיסטוריה המשפחתית שלו. "כל חיי, אמי ואני חשבנו
שאנחנו היחידות ואז גיליתי את השניים האחרים", אומרת אווה. שתי הנשים פגשו זו
את זו, וגם חלק מהחיילים ששחררו אותן באוסטריה. "ישבנו בבית קפה כל אחר
הצהריים. כל אחד סיפר חלקים מהסיפור שלו, צחקנו ובכינו. נכנסנו למחנה מחזיקים
ידיים אחרי הוותיקים. זה היה פשוט מדהים."
כשאווה ואימה חזרו לפראג לאחר המלחמה, נודע
לאימה כי בעלה, הוריה ואחיותיה נספו כולם. בשנת 1948 התחתנה אימה עם מכר ותיק, שאיבד
גם הוא את משפחתו במלחמה. הוא עבד בבריטניה ולאחר הנישואים עברה המשפחה לקרדיף. "הדבר
הראשון שאני זוכרת ששאלתי את אמי היה למה היו על התיק שלה האותיות A
N. אלה היו ראשי התיבות של שמה מנישואיה עם אבי. היא אמרה לי שיש לי
שני אבות. אחד נהרג במלחמה ועכשיו היה לי עוד אחד אחד", סיפרה אווה.
"היא תמיד הייתה אופטימית. בלי שום סיבה הגיונית, היא הניחה שהיא תשרוד.
הידיעה שהיא בהריון עזרה. היא אמרה שיש לה סיבה לשרוד, אבל בסופו של דבר זה פשוט היה
עניין של מזל." כשאווה ילדה את בנה הראשון, טים, לפני כ-40 שנה, היא יכלה
להזדהות עם התחושה האמיתית של הפחד והאימה שאימה חשה ללא ספק, כשילדה לבדה, גוועת
ברעב, תינוקת שאולי תלקח ממנה. לפני שאנקה, אימה של אווה, נפטרה ביולי 2013, ביקרו
אותה האנה ומארק, אליהם התייחסה כאל ילדיה שלה.
אמו של מארק, רחל, נפטרה בפברואר 2003.
"היא תמיד הניחה שאף תינוק אחר לא היה יכול לשרוד", אומר מארק. רחל ושלוש
אחיותיה היו בין האחרונות שהגיעו לאושוויץ בנובמבר 1944 מגטו לודז' בפולין. האחיות
חסכו מזון מעצמן ונתנו לה פיסות אוכל כדי שתוכל לייצר חלב עבור מארק התינוק.
כשיצאה ממאוטהאוזן, היא הייתה אלמנה בת 26, שיערה האפיר, ובתוך שנתיים איבדה את כל
שיניה וכמה סנטימטרים מגובהה. היא לא האמינה שתחיה. בשנת 1946 היא נישאה לניצול
אחר, שאיבד את אשתו ואת בנו בן החמש. המשפחה התגוררה תחילה בגרמניה, ואחר כך בישראל,
לפני שעברה לאמריקה בשנת 1958. מארק מודע להשפעה של הסבל שחוותה על חייה. כל חייה
חרדה לו ואסרה עליו לעשות דברים שילדים אחרים עשו ושנראו לה מסוכנים. היא תמיד
חששה שזה יקרה שוב.
המפגש בין שלושת התינוקות שנולדו
במאוטהאוזן יצר קשר מדהים ביניהם, וסיפורם התפרסם בספר: Born
Survivors by Wendy Holden.
מקור:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה