סיכמה מאנגלית וערכה : צפרית גרינברג ,
עורכת משותפת , מיזם התיעוד המקוון ,
"ילדים בשואה".
שחרור
באחד הימים האחרונים של מלחמת העולם
השנייה, כאשר כוחות בעלות הברית התקרבו יותר ויותר אל גרמניה הנאצית, התעורר
ארווין פרקש לצד אחיו באסם בכפר שבו התחבא לקולות רועשים. בחוץ, סמוך לגבול גרמניה
עם צ'כוסלובקיה, טנקים אמריקאים רעשו מעל גבעה סמוכה והנאצים לא נראו. ארווין רץ
לעבר הטנקים עם אחרים, מנסה לתפוס שוקולד שהחיילים האמריקאים השליכו לעברם. היו
אלה כוחותיו של הגנרל ג'ורג 'פאטון שהגיעו לכפר.
עבור ארווין ואחיו, זולטן, החופש הביא עמו אי
וודאות. ארווין זוכר שכל מה שרצו היה לצאת מגרמניה. הפשיסטים ההונגרים גירשו את
אביהם, שהיה מנהיג בכפר בטרנסילוואניה שבו התגוררו והאחים הופרדו מאמם ומאחיותיהם
הקטנות באושוויץ-בירקנאו באביב 1944. הם הניחו שהנאצים הרגו את משפחתם. ארווין
וזולטן - בני 15 ו-17 בהתאמה - נשלחו לעבודת כפייה בבונה, אורניינבורג, ואז
לפלוסנבורג לפני שהאס אס החל במצעדי המוות לדכאו. במשך שבועות צעדו האחים בלילות כשהנאצים
יורים באלה שכשלו או חלו ולא יכלו להמשיך. במהלך היום הם נאלצו להתחבא ביער או באסם נטוש.
עקורים
בתום המלחמה זכו האחים לחופש, אך נותרו ללא
משפחה וללא קרובים כמו עוד מיליוני ילדים, בני נוער ומבוגרים עקורים. למזלם של
ארווין וזולטן הם מצאו תקווה במקום שנקרא קלוסטר אינדרסדורף, בית יתומים ייחודי
שהפך לדוגמה ומופת כיצד יש להתייחס באופן אנושי לאלה שסבלו מהאנושות בימיה הגרועים
ביותר.
ב-1943 העריך האו"ם כי יש באירופה 21 מיליון
בני אדם עקורים והקים את מינהל הסיוע והשיקום של האו"ם (UNRRA) כדי לסייע לפליטים שנעקרו ממולדתם בכוח או בלית ברירה. בתיאום עם
בעלות הברית שלחה אונר"א יותר מ-300 צוותים של עובדים מיומנים ומתנדבים לרחבי
אירופה ואסיה לאתר, לארגן ולטפל באוכלוסיית העקורים.
בית היתומים קלוסטר אינדרסדורף
באפריל 1945 נכנס צוות UNRRA הראשון לאזור האמריקני בגרמניה, וביולי, לא הרחק ממחנה ההשמדה
דכאו, הקימו 11 עובדי האו"ם פרויקט נסיוני: מחנה עקורים בינלאומי ראשון
לילדים במנזר לשעבר בכפר מרקט אינדרסדורף, שבו פעל בעבר בית יתומים עד שהנאצים סגרו
את המתקן. בין השנים 1945 ל-1948, מרכז הילדים העקורים הבינלאומי בקלוסטר
אינדרסדורף, כפי שכונה רשמית, היה לביתם של יותר מאלף ילדים ומתבגרים. המתודולוגיה
של הצוות שהפעיל את המקום ורמת הטיפול שהעניק היו כה מוצלחות עד שקלוסטר
אינדרסדורף הפך למודל עבור עוד כחמישה מרכזים כאלה שקמו באירופה.
החוקרת אנה אנדלאואר ניסתה לאתר במשך עשור
את יתומי קלוסטר אינדרסדורף. היא מצאה מעל ל-50. בספרה "הזעם לחיות" היא
מספרת את הסיפור של בית היתומים, ומדגישה את המחויבות של הצוות "להעניק לכל
ילד תחושת ביטחון והבנה שהוא או היא רצויים ואהובים". מחקרה של אנדלאואר מקדיש
תשומת לב מיוחדת לקצינת רווחה בשם גרטה פישר. הצוות בהנהגתה של פישר ארגן את
היתומים למעין משפחות לפי שלב ההתפתחות והצורך בתשומת לב ובטיפול. בכל קבוצה של
12-15 ילדים היה מבוגר אחד ששימש כדמות הורית ולצידו מספר עוזרים. "פישר ידעה
כי שמה שנדרש באופן דחוף הוא מסירות אינטנסיבית במהלך שנות החיים הראשונות וזאת כדי
להבטיח התפתחות בריאה של אמון בסיסי", כותבת אנדלאואר.
גרטה פישר
גרטה פישר הייתה בת 35 כשהגיעה לבית
היתומים בשנת 1945. היא הייתה הצעירה מבין שישה ילדים שנולדו למשפחה צ'כית יהודית,
והצליחה לברוח ללונדון במאי 1939. הוריה, שרצו להישאר בצ'כוסלובקיה נרצחו בשנת
1943. בזמן שהייתה בלונדון, עבדה פישר כעובדת סוציאלית ויצרה קשר עם אנה פרויד, בתו
של זיגמונד פרויד, שהגיעה ללונדון כדי לעבוד עם ילדים שניצולו מהבליץ על בריטניה.
כאשר גרטה פישר הגיעה מלונדון לקלוסטר אינדרסדורף היא הביאה עימה רעיונות מתקדמים לטיפול
בילדים שלמדה מאנה פרויד.
"הדבר הראשון היה לתת להם אוכל, הרבה
אוכל, לתת להם בגדים ולהקשיב לסיפורים שלהם", סיפרה גרטה פישר בשנת 1985.
"הקשבנו לסיפורים שלהם ימים ולילות. זה היה צריך לצאת. ולפעמים זה ארך שעות
לשבת איתם. לא יכולת להפריע".
האחים ארווין וזולטן פרקש
לאחר שכוחותיו של פאטון מצאו אותם, האחים
צעדו עד שנתקלו במחנה שבויים גרמני, שם העניקו להם סרבים משוחררים עזרה רפואית.
כעבור כחודש הם מצאו עבודה במחנה של הצבא האמריקני. הצבא האמריקני קישר אותם עם
אונרר"א והם הגיעו לבית היתומים עם גל הפליטים הראשון. עובדים סוציאליים
ואחיות קיבלו את פניהם ונתנו להם אוכל, סוודרים לבנים חדשים, אמבטיות חמות, בדיקות
רפואיות ומיטות משלהם. במהלך היום הם למדו באנגלית, בגרמנית ובהונגרית, וכן היו
להם שיעורי כושר ואומנות.
אתגר השיקום ומציאת בית לילדים
האתגר הגדול של עובדי אונר"א היה למצוא
לילדים בתים חדשים ומשפחות חדשות. תחילה ניסו ליצור תיק מפורט על כל ילד, כולל
תמונות נלוות שיסייעו ליתומים למצוא בני משפחה ו / או להגיע למקומות בטוחים
במדינות מוצאם. הדבר התברר כמסובך יותר מכפי שציפו, במיוחד מכיוון שהיה מדובר
בפליטים צעירים שלא ניתן היה לאמת את גילם ואפילו את שמם. לילדים שהגיעו מבתי
יתומים נאציים (קינדרברקן) לא היו רישומים לגבי זהותם. ילדים אחרים היו בטראומה כה
קשה עד ששכחו את ימי הולדתם, את שמם ואת המיקום של בתיהם. יתומים מבוגרים יותר התרגלו
לשקר בעניין גילם, אם כדי לשרוד סלקציות במחנות הריכוז ואם כדי להכלל במכסות ההגירה.
נציגי הממשלות הזרות סירבו לאשר כניסה
מחודשת לארצם לילדים שלא היו להם מספיק פרטים מזהים, כמו שמות, ימי הולדת ועיירות
מולדת. הצוות של בית היתומים חיפש בבגדים שהילדים הגיעו איתם, האזין בקפידה
למבטאים שלהם ועבד כדי להשיג את אמון היתומים וכדי לעזור להם לשחזר זכרונות ופרטים
שיסייעו להם למצוא בית חדש.
באוקטובר 1945, הוזמן הצלם האמריקני צ'ארלס
האקר לצלם תמונה של כל יתום אוחז בשלט, בתקווה שהתמונות יוכלו לקשר בין הילדים למשפחות
ברחבי העולם. עשרים ושישה מתצלומיו של האקר הוצגו בתערוכה "שמי ... הילדים
האבודים של קלוסטר אינדרסדורף" במוזיאון למורשת יהודית בעיר ניו יורק ב-2017.
בתמונות נראים הילדים מחייכים, מקרינים תקווה שאולי קרוביהם עדיין בחיים ואולי
יגיעו לאינדרסדורף ויאספו אותם משם. למרות שהיו מקרים בודדים שאכן נמצאו קרובים,
רוב הילדים הבינו אט אט שמעתה הם לבדם בעולם.
בית חדש באמריקה
כמו רבים מהיתומים, ארווין וזולטן רצו
לנסוע לאמריקה. דודם בניו יורק הודיע לאונר"א שהם רוצים להביא את האחים אליהם,
אבל למרות שהייתה להם משפחה ומקום מגורים, נאלצו האחים לחכות זמן רב לוויזה. לאחר
שהגיעו לאמריקה בדצמבר 1946, התגורר ארווין עם משפחת דודו במזרח ברונקס וזולטן עם
משפחת דודתו במערב ברונקס. הם מצאו בית חדש בקהילה ההונגרית המגובשת. הם עבדו ביום
ולמדו בערב והמשיכו ללימודים בקולג' - ארווין באוניברסיטת קורנל, וזולטן במכללת העיר
ניו יורק. שני האחים שירתו אחר כך בצבא האמריקני, סיימו את המכללה ופיתחו קריירה מצליחה.
ארווין עבד כפסיכולוג קליני וגר במינסוטה. זולטן גר בקליפורניה, והיה מדען באוניברסיטת
סטנפורד.
מקור:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה