"אני רק נקודה
קטנטנה, אפילו במיקרוסקופ קשה מאוד לראות אותי – אבל אני יכולה לצחוק על כל העולם,
כי אני יהודייה. אני ענייה וכלואה בגטו. אינני יודעת מה יהיה אתי מחר – ועדיין אני
מסוגלת לצחוק על כל העולם כי שיש לי משהו חזק מאוד שתומך בי – האמונה שלי".
אלה מילותיה של
רבקה ליפשיץ בת ה-14 הלקוחים מיומנה שכתבה בגטו לודז' מאוקטובר 1943 עד אפריל 1944. רבקה נולדה
בספטמבר 1929 בעיר לודז', בתם של מרים וינקעל (יעקוב) ליפשיץ, צאצאי שושלת דגולה
של רבנים פולניים. אחרי שאיבדה את הוריה ואת אחיה מחמת מחלות וגירושים, הייתה רבקה
עם בנות דודתה מינה ואסתר ליפשיץ עד סוף המלחמה. אחרי שהתגברו על הרעב בגטו לודז'
ושרדו מאימי מחנה אושוויץ וממצעד המוות המפרך, הגיעו שלוש בנות הדודות לברגן-בלזן,
מותשות וחולות מאוד. אסתר ראתה את רבקה בפעם אחרונה בבית החולים כשהיא על ערש
דוויי. אסתר ומינה התאוששו בשוודיה אך לא ראו אותה שוב מעולם או שמעו על אודותיה.
רק בקיץ 2011 סופר להן על היומן, בזכות דף העד שהגישה מינה ליד ושם לזכרה של רבקה.
את יומנה של
רבקה מצאה בתוך אפר המשרפה באושוויץ-בירקנאו בתחילת שנת 1945 זינאידה ברזובסקיה, רופאה שהגיעה למחנה
עם הצבא האדום המשחרר. היומן בנכתב בפולנית, ביידיש ובעברית ותיעד את חייה של רבקה
יום אחרי יום – את תקוותיה, את חלומותיה ואת רגשותיה העמוקים ביותר. ד"ר
ברזובסקיה שמרה את היומן בתוך מעטפה, עם גזיר העיתון של הכתבה על שחרור אושוויץ.
יותר מ-50 שנה שכן היומן בתוך המעטפה, עד שמצאה אותו נכדתה של ד"ר ברזובסקיה
בין חפצי אביה ביוני 2008, והוא הובא למרכז זיכרון השואה במוקד השירות למשפחה היהודית
(JFCS) בסן-פרנסיסקו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה