מאת : אילנה
שטוטלנד, עיתון "מעריב "
ינינה אקר (85), אלמנה, אמא
לשלוש בנות, סבתא לשישה נכדים וסבתא רבתא לשני נינים, מתגוררת בגבעתיים, ניצלה
בזכות זוג פולני, ז'ודקה וטאדאוש לטאוויץ, שאף קיבל את אות חסידי אומות העולם.
"נולדתי בקרקוב, וכשפרצה המלחמה הייתי בת 7",
"בני הזוג הפולנים אמרו שהם מוכנים למות בשבילי. הם מאוד אהבו
אותי. כשבגרתי והתחלתי לעבוד, תמכתי בשתי אמהות: בזו שילדה אותי, ובזו שהצילה
אותי", מספרת ינינה אקר, שבזמן המלחמה מצאה מחבוא אצל זוג פולנים חשוך ילדים.
בקיץ
1942, כל היהודים היו צריכים לעזוב ולהגיע לעיר וייליצ'קה. שם ביקשו מאיתנו
להתייצב בכיכר העיר. לקחתי תרמיל קטן עם כמה פרוסות לחם ותמונות של משפחה. עמדנו
בכיכר, ואחי כל הזמן אמר לאמי: 'תצילי את הילדה'. היינו מוקפים שוטרים פולנים וחיילים
גרמנים עם כלבי זאב. פתאום הגיעה רכבת. אמי אמרה לי: 'תזרקי את התרמיל, הם הגיעו'.
ואז ראיתי את שני הפולנים שגרו בבית שלנו. אמי אמרה לי: 'לכי לשם', ולהם אמרה:
'תצילו את הילדה' ונעלמה בתוך ההמון בלי חיבוק, בלי נשיקה, בלי כלום. נשארתי איתם,
ופתאום הפולנייה אומרת לי: 'זקפי את ראשך. רק ילדים יהודים הולכים עם הראש למטה'.
אחר כך נודע לי שאמי שלחה להם מברק וביקשה שיבואו".
מאותו
רגע חיית בביתם?
"הם
לקחו אותי אליהם הביתה, ולפני שנכנסנו לדירה אמרו: 'תגידי שאת אחיינית שלנו, שאבא
שלך קצין פולני בשבי הגרמני, ושאמך נפטרה כשהיית תינוקת'. הם גרו בחדר אחד, הייתה
צפיפות איומה. ישנתי על כיסא ושרפרף מתחת לרגליים, ובאמצע הלילה שמעתי אותם מדברים
ואומרים שאמא שלי שקרנית. הם חשבו שהיא קראה להם לבוא כדי לתת להם תכשיטים או
רכוש, ולא האמינו שיקבלו ילדה יהודייה".
ינינה
אקר התגוררה אצל בני הזוג הפולנים גם אחרי המלחמה, עד גיל 18.
"בהתחלה
הם לא יכלו להתרגל אלי בשום אופן", היא מספרת. "אמרו ש'לא היה לנו
כלב ולא חתול, ופתאום קיבלנו ילדה יהודייה'. אני רציתי לברוח משם, רק לא היה
לי לאן. יום אחד היה צלצול בדלת, איזו אישה הופיעה עם פתק קטן ביד, ואני רואה שזה
כתב היד של אמי הביולוגית. היא כתבה שהיא נמצאת במחנה פלאשוב ומבקשת שנבוא לבקר.
נסענו, ראיתי את אמי, רצתי אליה ואמרתי: 'אמא, אני נשארת כאן, הם לא רוצים אותי',
והיא אמרה: 'שחטו פה את כל הילדים בשבוע שעבר'. היא ביקשה ממני שאעשה כל מה שהפולנים
יבקשו, שאבריק רצפה, אביא פחמים, העיקר שיחזיקו אותי אצלם. היא גם ביקשה מהפולנים
שייתנו לי צ'אנס עוד שבועיים, וככה תהיה להם עוזרת ומשרתת. הם הסכימו, ואני נהפכתי
לרובוט. רק עמדתי וחיכיתי לפקודות".
הגנה
במנזר
בחודש
ספטמבר, ביום הולדתה של אקר, החל לפתע היחס של הזוג הפולני להשתנות כלפיה.
"האישה שאלה: 'בת כמה את? איך קוראים לך?' עד אז הם לא דיברו איתי", היא
מספרת. "האישה הלכה וקנתה לי קופסה מעץ, מילאה אותה בסוכריות ונתנה לי במתנה.
זו הייתה הפתעה לא רגילה. משהו קרה לה. וכשבעלה חזר הביתה, היא אמרה: 'לילדה יש
היום יום הולדת'. הוא שאל: 'מה דעתך ששמך יהיה נינק'ה?' פתאום נהיה להם אכפת ממני,
שאלו אם אני יודעת לקרוא ולכתוב. הגבר גם ביקש מאמי שתכתוב פתק שכשהמלחמה תיגמר
ומישהו ידרוש אותי, אז רק לה ולאבא שלי תהיה זכות לקחת אותי חזרה".
עד
כמה הם סיכנו את חייהם למענך?
"פעמיים
שכנים פולנים הלשינו עלי, ואז הגבר השיג בשבילי תעודה של בתו של חבר שלו, שהייתה
משותקת. באחד הימים שוטר פולני נכנס אלינו הביתה, תקע לי אקדח בין הצלעות ושאל אם
אני יהודייה. מרוב לחץ זזתי, והוא הבין שאני לא משותקת. האישה התחננה שלא ימסור אותי
ואותם לגרמנים ושיחדה אותו בצווארון פרווה וצלחת קריסטל. כדי להגן עלי הם גם
הכניסו אותי בשנים 1943־1945 למנזר".
מה
קרה בתום המלחמה?
"אמי
חזרה ממחנה בוכנוולד, ואני לא רציתי לחזור אליה. אבי חזר גם, ואח אחד נספה
באושוויץ. עד שעזבנו את פולין, המשכתי להיות גויה פולנייה קתולית. אהבתי את הזוג
הפולני אהבה לא נורמלית. גם הם אהבו אותי ודאגו לי כל השנים. שכנות שלהם היו שותות
תה ודנות בסוגיה למי יש יותר זכויות: לזו שילדה או זו שהצילה? הזוג הזה היה בין
הראשונים שקיבלו אות חסידי אומות העולם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה