האומנת ספגה רסיס ביד, בדיוק במקום שבו נח
שניות ספורות לפני כן ראשה של התינוקת. פניה של התינוקת כוסו בסיד לבן, ולא היה
אפשר לדעת מה מצבה. "אמא שלי לא ידעה אם אני חיה או מתה", אומרת חוה.
"היא עלתה איתי לדירה, מילאה את האמבטיה במים וטבלה את כולי במים הקרים. מייד
התחלתי להניע ידיים ורגליים וחייכתי".
את הסיפור הזה היא שמעה מאמא שלה, והיא שולפת
אותו מארכיון הזיכרונות שלה, שמורכב מקטעי זיכרונות. "זה זיכרון קרוע של
ילדה, הילדה שבתוך האישה. לפעמים אני אומרת, כמו בכרטיס ביקור, 'אני ילדת שואה',
וזה אמור להסביר הכל. אנשים אפילו קצת מתפלאים. איך בכל זאת, ולמרות הכל, אני ככה.
כאילו, ממש ממש בסדר".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה