שמי זאב יוניאל נולדתי בפולין בעיירה ויסוצק, בשנת 1930
.
שנת 1942, התחיל רעב קשה בגטו, ליהודים כמעט ולא הייתה אספקת אוכל.
הייתה שמועה בגטו שהגרמנים מוציאים להורג את היהודים, מתחילת 1942 עד ספטמבר 1942
חיינו בגטו. היו שמועות שהיטלר הוציא הודעה להרוג את כולם: זקנים, ילדים ובוגרים.
כשהייתי בן 12 שמעתי שהורגים את היהודים לפי הסדר בעיירה. אני
זוכר, יומיים לפני ראש השנה, הודיעו שבשעה 12 כל היהודים שנשארו בגטו מתאספים
בכיכר העיירה. אמרו ליהודים להתאסף הכניסו אותם לבורות ושם הרגו אותם.
כל מי שיצא מביתו נהרג. אני יצאתי מהבית עם בגדים קצרים, יחד עם
אמי ואחי, בלי כלום. אנשים יצאו בידיעה שהולכים להרוג אותם. אם היית בורח
מהגטו הגויים היו הורגים אותך, הרב שם התעקש שזה על קידוש השם. הגרמנים ביקשו מהיהודים
להוציא את כל מה שהיה להם בכיסים".
זאב בורח מהגרמנים
זאב מספר שלפתע הוא ראה אולר יפה ולקח אותו, הוא לא ידע מה זה
בדיוק. הוא מספר שפתאום האנשים התחילו לצעוק, שהם הולכים למות, כי הם היו בדרך
לבורות המוות. זאב ברח ורץ ובדרך השוטר מתחיל לירות לעברו וצועק: "עצור".
זאב לא עצר, השוטר ירה כדור, אבל הכדור לא פגע בו. זאב המשיך לרוץ לכיוון הנהר הוא
הכיר טוב את הדרך לנהר. זאב היה עם נעליים, הוא ידע שהנעליים יעשו לו צרות, כי
בתוך הנהר יש מערבולות. הוא התחיל לפתוח את נעליו, אך הקשרים לא נפתחו, הוא המשיך
לרוץ ורץ אל תוך הנהר והתחיל לשחות. השוטרים הגרמנים המשיכו לירות ולירות ולא
הצליחו לפגוע בו.
זאב הצליח לברוח, הוא נכנס אל תוך היער, שם פגש עוד ילדים שנשארו
בחיים. הם היו רעבים, בגדיהם היו רטובים. זאב שמח שבסופו של דבר נשאר עם נעליו, כך
רגליו לא נפגעו בריצה ביער. מתוך היער הם שמעו את יריות הגרמנים, שהמשיכו לירות.
זאב נזכר כשהיה בעיירה לפני הבריחה, הנשים אמרו שמי שישרוד את ראש
השנה יחייה. זאב הוריד את נעליו בלילה, כדי שיתייבשו. לפתע בבוקר, הם מגלים
שהגרמנים עלו על עקבותיהם, ושוב התחילו היריות. גם הפעם זאב רץ וברח והפעם בלי
הנעליים. בריצתו ראה שהוא נשאר לבד בלי הקבוצה. זאב לא ידע להיכן הוא רץ, לפתע הוא
רואה עשן. הוא רץ לכיוון העשן וגילה שאף אחד לא נישאר שם. לאחר כמה ימי בריחה הוא
נשאר לבד ביער. זאב המשיך להסתובב ביערות לבד בדרך, היו כמה גויים שנתנו לו
בגדים. הוא הגיע לאיזה בית של גוי, שגר שם ביערות, אותה משפחה רצתה שזאב יהיה
רועה צאן שם בחורף. הם הטילו עליו את כל העבודות הקשות. הוא היה צריך לטחון קמח
בעזרת אבני רחיים ובתמורה הגוי נתן לו לאכול ולישון על התנור, זה היה בחורף וכך
הוא הצליח להתחמם.
זאב ביקש להצטרף לפרטיזנים ביערות. כשהפרטיזנים
התחילו לעזוב אז הם היו צריכים ללכת בעקבותיהם, כדי שלא ימותו. זאב ביקש מהם
להצטרף למרות גילו הצעיר, אך אחד היהודים בא לקראתו ואמר לו שהוא לא יכול להצטרף
ולהלחם כפרטיזן, אך הם יתן לו אוכל.
חזרה
לעיירה ויסוצק
הרוסים חזרו במרץ 1944 והרוסים שיחררו אותם
מהכיבוש הגרמני. זאב חוזר אל עיירתו, למקום שבו נולד ורואה את החורבן: כל ספרי
הקודש זרוקים, הגרמנים לקחו את הכל, את כל הרכוש. הוא סיפר שכשהגרמנים הוציאו
להורג את היהודים, תחילה ציוו עליהם להתפשט ולאחר מכן הגרמנים לקחו את הבגדים
בשביל עצמם.
זאב הסתובב בעיירה והגיע למשפחה וביקש מהם
בגד ללבוש משהו. הם אמרו לו שיש יהודים שאחראים על כל פלוגה שהם מארגנים. הוא
היגיע למקום ושם סיפר להם את סיפורו ומצבו. שאלו אותו אם יש לו היכן להיות? אז זאב
ענה שלא אין לו איפה להיות. היהודי קיבל אותו בתור חניך לפלוגה. התאימו לו בגדים של
חייל בצבא האדום. הוא קיבל סוס ועגלה. הוא התחיל בתפקידו, כל יום הם נסעו והובילו
דברים. ביום הם היו חופשיים ואז הוא היה הולך ללון מתחת לעגלה שלו ובלילות הם סיעו
את העגלה והובילו דברים בשליחות.
אחיו
הקטן נהרג בזמן שרץ אחריו, אמו נרצחה בזמן שרצתה לברוח – זאב נשאר לבד .
זאב הצטרף ליחידה של הצבא הרוסי, חיל
התותחנים. הוא מספר: "בלילות היינו מספקים תחמושת לתותחים, האזור שהיינו שם
היה בוצי והייתי שם מחלת המלריה בכל האזור. באחד הימים חליתי במלריה וזו מחלה ,
שאתה מרגיש לא רע, אבל יש שעות קבועות ביום שפתאום עולה חום. סבלתי כמה זמן, עד שהמפקד
שלי הרגיש שאני לא בסדר והוא שלח אותי לרופא שיבדוק אותי. כשהגעתי לרופא הבדיקה
הראשונה הייתה לחפש כינים בראשי ומצאו המון כינים. בלי לבדוק ובלי שום דבר, הכריזו
עליי כחולה טיפוס. נתנו לי הפנייה לבית חולים שדה, קרוב לחזית כשהגעתי לבית החולים
בסביבות חודש מרץ 1944. כשראו את הניירת שלי ולא רצו לקבל אותי לבית החולים, כי זה
היה בית חולים של חיילים פצועים ולא חיילים חולים. אני התחננתי שיעזרו לי
והם החליטו בסוף לקבל אותי ושמו מיטה במרפסת. יש לציין שבאזור הזה ברוסיה, חודש
מרץ זה היה עדיין שיא הקור, ואני הייתי עם החום הגבוה במרפסת בחוץ. לדעתי רוב הזמן
ממש איבדתי את ההתמצאות שלי בזמן והיו לי הזיות. כעבור כשבועיים אחרי שעברתי מיד
ליד של הרופאים החליטו לא לבדוק אותי יותר ושמעתי אחד אומר לשני שגם ככה, תוך כמה
ימים אני אמות. שמעתי את המילים האלה מתוך שינה ואנ החלטתי שאני חייב להבריא ובאמת
באותו זמן התחלתי להרגיש יותר טוב עד שהבראתי לגמרי.
בתחילה רצו להשאיר אותי לשרת בתור צוות בית
החולים ולא הסכמתי, כי רציתי לחזור ליחידה שלי ולמפקד שלי. אותו מפקד שקיבל אותי
ליחידה ומכיר את כל ההיסטוריה שלי. קיבלתי את טופס השיחרור ויצאתי לתפוס טראמפ כדי
לחזור ליחידה. באותו זמן היחידה שלי כבר התחילה בתזוזה לכיוון פולניה, אבל היות
וזכרתי את המספר של הרכב שנוסע להביא ציוד מהמרכז, פתאום תפסתי טראמפ עם השילוט של
היחידה שלי ומאוד שמחתי וחזרתי איתו ליחידה. הקצין כמובן שמח מאוד לפגוש אותי, אבל
אמר לי שהיות שהחזית מתקדמת לכיוון פולניה ואני לא חייב גיוס, אלא הייתי מתנדב,
לכן הוא מציע לי שאני אשתחרר מהיחידה זה היה במאי –יוני 1944.
כפי שסיפר זאב: "עלינו לארץ בתאריך 12
לדצמבר 1947"!
מקור וקרדיט , מאגר סיפורי מורשת , תכנית
הקשר הרב דורי
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקסיפור מרתק. האם בתמונה המצורפת זהו אכן זאב שבורח או שזו אילוסטרציה? מי צילם את התמונה?
השבמחק