בצילום הפתיחה :
לוציה ווליניאק (לאה שמחאי) ילדה שטופלה בידי אנשי "הקואורדינציה
הציונית לגאולת ילדים" בפולין. 1946
הצילום באדיבות ארכיון בית לוחמי הגיטאות (קישור)
מתוך עדותה של לאה שמחאי במיזם התיעוד לדורות :
"המשפחה שלי ואני הועברנו על ידי הנאצים לגטו בעיר שלנו, כשהייתי בת שלוש וחצי בערך ב1941 נמסרתי על ידי הורי לאישה פולניה כדי שזו תציל אותי. אני לא זכרתי את חיי בפולין עם משפחה נוצריה זה כאילו הכיל נמחק לי .
כשהגעתי לארץ
התחלתי חיים חדשים. שנים אחר כך, הבת של האישה הפולנייה שלקחה אותי, כבר אישה
זקנה, חיפשה לאן נעלמה ה"אחות שלה". היא מצאה אותי כשכבר הייתי מעל גיל 70
. הבן שלה עזר לה לחפש אותי. מיד יצרנו קשר, בעלי, ילדיי ואני, נסענו לפולין לבקר
את משפחתה. היא סיפרה לי שגרתי עם המשפחה שלהם יחד עם עוד ילד יהודי עד גמר
המלחמה. עברנו ממקום למקום בפולין כדי שלא יעלו עלינו. היא הכינה לי אלבום עם
תמונות שלי כילדה, ותעודת הזהות שלי כילדה נוצרייה. תמיד עניין אותי מה הייתה צורת
חיי ב 4 השנים שחייתי בין הפולנים.
בסיור שהערכתי עם משפחתי המשפחה עשתה את המקסימום בשביל להחיות את השנים
ששכחתי. הביקור היה בצורת סיור במקומות שבהם חיינו ועברנו בזמן המלחמה. אנחנו
כולנו היינו מלאים הערכה , אני ומשפחתי עובדים עכשיו על הענקת תעודת חסידי אומות
העולם. לאט לאט הזיכרונות מהסיפורים שלה חזרו אליי.
ב1946 מסרו אותי לחיילי הבריגאדה העברית בחיפושיהם הקדחתניים אחר
ילדים יהודים. העבירו אותי יחד עם עוד ילדים שנמצאו אל מחנה עקורים בפולין. בין
1948-1946 הועברנו במספר מחנות עקורים. היינו שם כ 600 ילדים. קראו לנו "ילדי
הקואורדינציה".
באפריל 1947 העבירו אותנו ממחנה בגרמניה,
באונייה לארץ ישראל. גם הסיפור הזה נמחק לי מהראש כשהגעתי לארץ. שנים אחר כך בשנת
1990 פתחתי עיתון וקראתי כותרת מי אני ומאיפה אני. הופיעה תמונה גדולה של קבוצת
ילדים ומבוגרים ", ילדי הקואורדינציה". מצאתי את עצמי בתמונה הזאת יצרתי
קשר עם אישה בשם מירי, היא זאת שפרסמה את הכתבה בעיתון, התקשרתי אליה והיא זכרה
אותי. היא סיפרה שהיינו מאוד קרובות אחת לשנייה כילדות. דרכה יצרתי קשר עם אחת
המדריכות שהיו לנו במחנות. היא גם זכרה אותי וסיפרה לי סיפורים על ילדותי, חיי
כילדה, וזכרוני התחיל לחזור אליי..
במאי 1948 אומצתי ע"י משפחה בארץ. נתנו לי זהות חדשה: שם משפחה אחר, תאריך לידה, ומקום מגורים – תל
אביב. הם טיפלו בי במסירות רבה. הייתי חלק מהמשפחה שלהם, כאילו הם היו הוריי
האמיתיים. באיזשהו מקום, אני בעצמי האמנתי שאני חלק מהמשפחה שלהם. לפעמים היה
קורה, שאנשים היו מופתעים מהפרשי הגבהים ביני לבין "הורי". הגובה שלי 1.5
מטר,
ואילו כל משפחתי המאמצת מעל 1.85 מטר.
פחדתי משאלות בסגנון זה. רציתי לחיות את חיי בסיטואציה החדשה, ורציתי למחוק את כל
זיכרונות העבר.
כאישה צעירה, למדתי בסמינר לוינסקי את מקצוע החינוך. פגשתי את בעלי לימים, מיקי והצטרפתי לקיבוץ שלו – קיבוץ הגושרים. עבדתי בו כגננת. נולדו לי שלושה ילדים וחיינו חיים מאוד שמחים. אף פעם לא דיברתי על מה שעבר עליי בשואה, פרט עם בעלי מיקי ב1965 הייתי בקורס השתלמות לגננות בקיבוץ עין חרוד. המדריכה של הקורס הביאה לי תמונה שלי כילדה. היא סיפרה לי שאחת המבוגרות בקיבוץ מזהה אותי כאחת מילדי הקואורדינציה. אני לא רציתי לשמוע. אמרתי שזאת לא אני וכנראה נפלה טעות.
רק ב1990 ,לאחר שיחה עם מירי, מי שכתבה את הכתבה, החלטתי ליצור קשר עם מי שזיהתה אותי בעין חרוד. שמה שרה. רק אז התחלתי באמת להתעניין בעבר שלי ב1995 הלכתי למפגש הראשון של ילדי הקואורדינציה במושב עירון בו מצאתי ״ 100 ילדים״ . לכולם היה המון מה לספר ולשתף. עכשיו שהבנתי קצת יותר על העבר שלי, פניתי לארכיון בבית לוחמי הגטאות למצוא את הזהות שלי. גילתי תמונה עם מסמך שכתוב מקום לידה, שם הורי , תאריך לידה. דברים שלא ידעתי עד כה . חברים שלי עזרו לי לחפש ברישום התושבים בווארשה אחר קרובי משפחה.
אחרי הרבה חיפושים, המזל האיר לי פנים. אלזה, בת דודה של אמי, כותבת לי מכתב
בהתרגשות ומוסרת לי את הכתובת של מניה,
אחות אימי, אישה בת . 85 היא חיה ביפו מאז
שעלתה לארץ ב1969 .לאחר פגישה מרגשת, שמעתי סיפורים על הורי. שמעתי שאחר רצח אימי
בגטו, מניה ברחה ליערות ולקחה איתה תמונות של המשפחה. היא התחבאה בכפרים פולניים
שונים, התחזתה לאיכרה נוצרייה, וכך ניצלה . לראשונה בחיי החזקתי צילומים שלי כילדה
יחד עם אמא, אבא וסבא שלי. וכך נוספו
פרטים משמעותיים נוספים. הסיפור של העבר הוביל לחברות חזקה בני ובין אנשים שקשורים
לסיפור שלי שפגשתי בדרך..
לתיעוד המלא באתר לדורות (כולל הצילומים מילדותה המאושרת לפני השואה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה