סיפורה
של אבלין אמסלם ומשפחתה שנצלה בזכות חסיד אומות העולם, שארל דמרי
״שמי אבילין שרה אמסלם. כשהייתי ילדה השם שלי היה גלזר, שרה גלזר.
היום אני גרה בישראל בעיר תל אביב. אחרי המון שנים של שתיקה יש בי צורך, וסוף סוף
גם אומץ, לחזור אל העבר הרחוק, מלפני כמעט שבעים שנה, אל ימי השואה. אני רוצה לספר
לכם על אירועים לא קלים שנאלצתי לעבור באותה התקופה בכפר קטן ונידח בשם SAINT-ETIENNE DU GRES, אבל במיוחד אני רוצה לספר על איש
יקר וגיבור שמו "שארל דמרי" שבלעדיו אני, אחותי הקטנה ניקול, וההורים
היקרים לא היינו שורדים.
הגורל רצה שבמקרה אבא שלי, אברהם גלזר התחיל
לעבוד אצל שארל דמרי בשנת 1939. הוא גוייס בתור המנהל של המפעל שלו מספר חודשים בלבד
לפני פרוץ המלחמה. המפעל היה ממוקם בכפר קטנטן בדרום צרפת. הזיכרונות הראשונים שלי
על המעבר שלי לכפר הקטנטן דווקא היו מאוד יפים. דמיינו לעצמכם, עד אז חייתי בעיר ענקית
ופתאום מצאתי את עצמי חופשיה באמצע הטבע, מוקפת שדות.
לא יכולתי לתאר לעצמי למה החיים שלי יהפכו. לאחר התבוסה של הצרפתים,
הגרמנים התייצבו מצפון צרפת ומשטר וישי שלט בדרום בדיוק במקום בו היינו, קראו לזה
"האיזור החופשי". אף כי בעין שלנו הוא לא היה כל כך חופשי. כמעט מיד
התחילו להתנכל לנו היהודים. האמת היא שבקושי ידעתי מה זה להיות יהודיה
הורי לא היו דתיים אבל זכורים לי כמה דברים. קודם כל סילקו מבית
הספר את כל הילדים היהודים והייתי אחת מהם. אני גם זוכרת שאילצו את ההורים שלי לקבל
חותמת "יהודי" על תעודת הזהות שלנו.
בנובמבר שנת 1942 הגרמנים הגיעו גם לדרום צרפת וכמובן לכפר הקטן שלנו.
מיותר יהיה לתאר את הדאגה שלנו, יהודים ללא אזרחות צרפתית. בנוסף כל הכפר ידע
כמובן שהיינו יהודים. אדון דמרי נהג לבוא לעתים קרובות לאבא כדי לפגוש אותנו, הוא
פשוט התיידד עם הורי. הוא היה איש נחמד, נעים ומכור לאופנועים ולרכיבה. לפעמים הוא
היה מסיע אותי על האופנוע שלו אל מורת הפסנתר, שכה הייתה אהובה עליי, גברת ברטובי.
אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה אושר חשתי בנסיעות אלה. אני שרה גזלר,
בסך הכל ילדה בת שמונה, שבדרך כלל הייתה במסתור, קשה לי למצוא את המילים. אט אט
הסכנה התקרבה אלינו.
למרות גלינו הצעיר אחותי הקטנה ואני הבנו היטב את הסכנות שסובבו
אותנו. במיוחד כשאימא הכינה לנו מחבוא ומזוודה וכמה בגדים. אדון דמרי, שהיה מודע
לסכנה הבלתי נתפסת בה נמצאו היהודים הציע לסייע לנו בבריחה לספרד שהייתה מדינה
נטרלית. בספרד, כך חשב, נהיה יותר מוגנים.(זה לא קרה). אדון דמרי סיכן את חייו כי
אסור היה לו להעסיק יהודים, ועוד פחות לשמור על משפחה שלמה. והוא עשה זאת במשך חמש
שנים.
אני רוצה קצת לספר על מה שעלה בגורלה של משפחתי בשואה. רוב המשפחה של
אבי חייתה בפולין בלודץ' (עיר), עם פרוץ המלחמה נותק כליל הקשר איתם. יום אחד
בשנת 1942 קיבלנו מכתב מהצלב האדום שהודיע לנו על מות סבא (שלי), צבי גלזר בפולין.
איך דווקא הידיעה הזאת הגיע אלינו, מפולין, מקום כל כך רחוק, אין לי מושג. כל המשפחה
בפולין נעלמה בשואה בלי שהצלחנו אי פעם לדעת איפה, איך או מתי היו?
אני רוצה להזכיר פה את דודי ודודתי האהובים, שני בני דודים שלי. בן
ובת שעוד לא מלאו לו שבע שנים הוא (בן הדוד שלי) נשלח למחנות השמדה. הוא הצליח לחזור
משם אך נפטר לאחר מספר שבועות לאחר מכן.
עכשיו אחרי שקראתם את הסיפור שלה אני רוצה לספר לכם איך גילו הבנים
של אבלין ששארל הוא חסיד אומות עולם.
אחרי שהשואה נגמרה, אבלין המשיכה בחייה. היא התחתנה עם ארמנד, סבא
שלי ז"ל. ילדה שני ילדים ז'אק, דוד שלי ומוטי, אבא שלי, ועלתה איתם ארצה.
יותר מאוחר דוד שלי ואבא שלי, ז'אק ומוטי התחילו להתעניין בסיפור שלה. לאחר הרבה
חיפושים וחקר מעמיק, הם הצליחו למצוא את שארל ועשו כמה בירורים ולבסוף הוחלט ששאריל
דמרי הוא חסיד אומות עולם. כפי ששמעתם בסיפור הוא סיכן את חייו בשביל משפחה יהודית
זו שהכיר רק כמה חודשים. הוא הפגין אומץ, נדיבות וטוב לב כל כך גדולים, וגם הציל
אותם בשקט, בלי לבקש תמורה, הוא היה בן אדם צנוע ומלא בטוב והוא מעורר בי הרבה השראה.
בשנת 2012 התקיים הטקס ובגלל ששארל דמרי נפטר בסוף שנות השמונים
(בשיבה טובה), את אות חסיד אומות העולם קיבלו שלושת ילדיו בשמו בטקס מרשים מאוד,
בו השתתפה כל משפחתנו וגם אני כתינוקת בת שנה.
מקור
וקרדיט : הקשר הרב דורי , מאגר סיפורי מורשת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה