מרים נפטרה ב-28 במאי בגיל 87. יהי זכרה
ברוך.
מרים הייתה ילדה ניצולת השואה ובזמן המלחמה
התגוררה בין הפרטיזנים ביער ליפיצ'ני עם הוריה. למרות שהייתה ילדה בת 8 , היא למדה
לעזור לפרטיזנים, לקחה על עצמה תפקידים כולל ניקוי נשק.
מרים הייתה אקדמאית, מדענית, סופרת, אמנית,
ואם, סבתא וסבתא רבא אהובה, שהקדישה שנים רבות מחייה תוך שימוש בכישרון הספרות
והאמנות שלה להנצחת השואה.
ב-9 בנובמבר 1942, הפרטיזנים ביער ליפיצ'ני
רצו את אביה של מרים ביער בגלל כישוריו הכירורגיים הנודעים. "ברונצ'קה, איך
נוכל לקחת ילדה בת שבע אל הקור העז של החורף, למקום לא ידוע?" מרים שמעה את
אביה לוחש. "זו אולי ההזדמנות היחידה שלנו להישרדות", באה תגובתה של אמה.
מרים הייתה הילדה היחידה בקבוצה. אף על פי
כן, הוקצו לה מטלות ספציפיות שנדרשו להישרדות הקבוצה. היא עזרה באיסוף עצים
לשריפות והמסת שלג לשתייה ולכביסה. אמה בישלה למחנה, בעוד אביה נשלח למשימות
לטיפול בפרטיזנים פצועים ברחבי היער.
באמצע דצמבר 1942, שלושה שבועות לאחר שהגיעו, נודע להם כי קבוצה גדולה
של חיילים גרמנים נכנסה לאזור היער כדי
ללכוד ולהרוג את הפרטיזנים. אביה של מרים נעדר ועזר לטפל בפרטיזנים פצועים. מרים
ואמה ניסו לשמור על קשר עם הפרטיזנים כשהם רצו במהירות לכיוונים שונים, אבל הם לא רצו איתם ילדה
למקרה שהיא תבכה ותמסור את כולם.
מרים ואמה הצטרפו לקבוצה קטנה, חמושה בקושי, של כמה אנשים זרים ,
נפרדים מהפרטיזנים , הלכו איתם עמוק יותר לתוך היער. הם סבלו מהקור, היו אבודים ורעבים במשך ימים, וכמעט התגלו על
ידי חיילים גרמנים.
הם נתקלו בקבוצות פרטיזנים רוסיות שונות שלא נתנו להם הגנה ומחסה .
לאחר שבועות בקור, מרים ואמה נתקלו בפרטיזן שהחזיר אותן לאביה של מרים.
מכיוון שאביה של מרים היה המנתח היחיד
ביער, שנדרש ממנו לנסוע למחנות פרטיזנים שונים, הפיקוד העליון הסובייטי פיקח על
הקמת בית חולים שדה מרכזי לכל יערות ליפיצ'אני. הוא נבנה על אי קטן, מוקף בביצות
עצומות. אביה סייע בגיוס ארבעים יהודים לאייש בית החולים יחד עם יהודים לביצוע
פשיטות כדי להבטיח מזון. מרים ואמה הובאו להתגורר בבית החולים, כשהן חולקות מחסה
במלונה תת-קרקעית עם צוות בית החולים. בית החולים זכה לשמירה כבדה של הפרטיזנים , וליתר
בטחון, מרים לבשה בגדי בנים, וראשה היה מגולח. "עכשיו את נראית כמו פרטיזנית
אמיתית, מירלה", העיר צוות בית החולים.
בית החולים התרחב ככל שנבנו מתקנים נוספים
כדי להכיל חדרי ניתוח ומיטות אשפוז. מרים צפתה לעתים קרובות באביה פועל עד מאוחר
בלילה. מכיוון שבית החולים היה מאויש על ידי יהודים, אביה שכנע את הפרטיזנים שיצאו
למשימות השגת מזון "לאבד" קצת
אוכל בדרך. האוכל האבוד הזה הלך למחנות משפחות יהודיות ביער , פעולה שנעשתה
בחשאיות כדי לא לעורר את חשדם של הרוסים האחראים. פעולות של אנטישמיות התרחשו מדי
יום, כאשר יהודים סומנו לרעה על ידי
פרטיזנים רוסים .
מחופשת לנער עזרה מרים ברחבי בית החולים על
ידי נשיאת בולי עץ גדולים המשמשים להדלקת שריפות או בניית מבנים חדשים וסייעה
לאחיות בחיטוי חומרים לניתוחים. בנוסף, היא ניקתה לעתים קרובות את המקלעים והרובים
של הפרטיזנים כי ידיה הקטנות היו נכס. ביום הולדתה השמיני, הוריה של מרים נתנו לה
אקדח. היא הרגישה כמו פרטיזנית אמיתית.
בתחילת קיץ 1944 שחרר הצבא הסובייטי את
המזרח. הפרטיזנים התכנסו לפגוש את המשחררים, חיבקו אותם והצדיעו להם עם דמעות
בעיניים. עבור הילדה מרים, זו הייתה תקופה
של שמחה וצער עמוק על כל מה שאיבדה במהלך המלחמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה