מעתה נשא אולק תעודת לידה 'רשמית' (תעודת טבילה), שבה הופיע שמו החדש, וגם תעודת זהות זמנית, מודפסת במכונת כתיבה, שהוצאה לכאורה בוורשה. וגם אם התעודות לא נראו לגמרי אמיתיות, הן נתנו לו תחושה של ביטחון. זיגמונד יצא ראשון את לבוב, ואולק יצא כמה ימים אחריו. אולק הלך אל הבלתי ידוע כשהוא משאיר את בני משפחתו מאחור. הוא גם לא היה בטוח שהוא עושה את הדבר הנכון ולא לוקח סיכון גדול. אבל לאור המצב בלבוב, הסכנה שנשקפה לו והמצב הקשה של המשפחה, שבקושי היה לה מה לאכול, לא הייתה ברירה.
מתאר אולק:
"הפרידה הייתה פרידה עצובה מאוד. היה ברור שקודם כול, אני בעצמי לא הייתי משוכנע שהצעד הוא נבון, מפני שבאותם הזמנים… הסכנה הייתה גדולה. הסיכוי להצלחה – לא גדול. הפרידה הייתה פרידה קשה, אבל לא יכולתי לעזור למשפחה בכלום. אני הייתי סיכון מבלי שיכולתי לעזור. יכולתי רק לתרום לסיכון של המשפחה. ועוד פה שצריך להאכיל".
וכך, לאחר פרידה קשה, ביום חורפי בחודש דצמבר 1941 ,יצא אולק בן השמונה עשרה וחצי את הבית כשפניו מועדות לקרקוב. היה חשש לנסוע ברכבות כי אנשי אס.אס גרמנים ערכו בדיקות בקרונות בחיפוש אחר יהודים. אולק העדיף להצטרף למשאית צבאית גרמנית. היו נהגים גרמנים שתמורת כסף היו מוכנים להעביר אנשים למקומות מרוחקים. אולק עלה על המשאית כשהוא מתחזה לפולני ויצא מלבוב לכיוון קרקוב. הוא נפרד מאימו ומאחיותיו ולא ידע אז שזו הפעם האחרונה שהוא רואה את אימו ואת אחותו הגדולה.
אולק משיג תעודת זהות אמיתית
כפי שסופר, אולק נשא תעודות מזויפות על שם אלכסנדר הבליצקי. בהיותו בוייליצ'קה, הגרמנים חילקו לפולנים תעודות זהות, 'קאן-קרטה', וכל אחד היה חייב לשאת תעודת זהות גרמנית רשמית. אולק פנה לעיריית וייליצ'קה וביקש תעודה. הפקידה בעירייה דרשה שיראה לה תעודה מלבוב, המעידה על כך שעזיבתו נרשמה. כשהסביר לה שבמצב העניינים בלבוב אין אפשרות לקבל מסמך כזה, היא דרשה לראות תעודת לידה. אולק חשש להראות את תעודת הלידה המזויפת.
למרות גילו הצעיר, אולק גילה תושייה. הוא פנה ישירות לראש המועצה וביקש לקבלהעתק מאושר מתעודת הלידה של אלכסנדר הבליצקי. ראש המועצה מסר לו עותק לאחר שחתם עליו. את העותק הזה מסר אולק לפקידה, והיא רשמה אותו כתושב בוגושיצה ( Bogucice )ונתנה לו את ה'קאן-קרטה'. עתה הייתה לאולק תעודת זהות רשמית אמיתית.
באותה תקופה, אולק התיידד בבוגושיצה עם בני זוג ללא ילדים, שכנים של בעל הבית שלו לשעבר. בני הזוג היו אנשים משכילים. הבעל, טדיאוש צ'אפור, שימש בעבר פקיד גבוה בדואר הפולני. עם בוא הגרמנים, הם הורו לפקידי הממשלה להמשיך ולהתייצב לעבודה. טדיאוש לא ציית. הוא נשמע להוראת ממשלת לונדון, שהורתה לפקידי הממשלה לא להתייצב לעבודה ולא לשתף פעולה עם הגרמנים, והתפטר. כעת היה מחוסר עבודה. הוא ואשתו הצליחו איכשהו להתפרנס מתוצרת הפרה שהייתה להם ומעיבוד שטח אדמה שבו גידלו ירקות. למרות מצבם, הם הציעו לאולק לבוא להתגורר איתם, בלי לשלם בתמורה. אולק הצעיר עבר להתגורר איתם בביתם. הם דאגו לו, והוא ראה בהם מעין משפחה מאמצת. הוא גם מצא מקום עבודה חדש, הפעם כפועל בבית חרושת למשקאות קלים וסודה בקרקוב. גם כאן, היתרון הגדול היה האוכל — מדי יום חולקה ארוחת צהריים טובה. אך כעבור זמן, בעל בית החרושת לא יכול היה לעמוד בעלויות של אספקת המזון לפועלים. הוא החליט לפצות אותם בסכום כסף במקום במזון, דבר שלא היה מקובל על הפועלים, והם איימו בשביתה. מסתבר שהפועל היחיד שלקח את איום השביתה ברצינות היה אולק. משלא הופיע לעבודה, פוטר.
ושוב מצא אולק את עצמו מובטל. גם אצל טדיאוש כבר לא יכול היה להישאר. טדיאוש הפנה אותו אל אחיו, מהנדס שעסק בעבודות קבלניות בטרנוב. מצויד במכתב הגיע אולק לתחנה הבאה בדרכו, לטרנוב, והפעם נשאר בה. הוא התחיל לעבוד בחפירת תעלות ניקוז אצל אחיו של טדיאוש. העבודה הייתה קשה מאוד, וגם היה מסוכן להישאר במקום מכיוון שהגרמנים היו לוקחים את הפולנים לעבודות כפייה עבור הצבא.
אולק החליט לעזוב. הוא מצא עבודה בבית חרושת שייצר חומרים לכיסוי גגות.בית החרושת היה בעבר בבעלות של יהודים, אך הוחרם על ידי הגרמנים והוכר כבית חרושת 'חיוני', כזה שתוצרתו נדרשת לצורכי הצבא. בבית החרושת עבדו יהודים רבים, שהובאו מדי בוקר מהגטו לעבודה תחת משמר. העבודה הייתה במשמרות, והשכר היה נמוך, אבל אולק קיבל 'תעודת עובד' וארוחת צהריים, שני דברים חשובים ביותר. תחילה עבר כאחראי על הסקת התנורים שבהם חוממה הזפת ובהעברת הזפת החמה לאמבטיה גדולה. אחר כך מונה להיות מנהל עבודה. בית החרושת היה ממוקם ליד קווי רכבת, והיה לו מסוף משלו. אולק מונה להיות מנהל עבודה של המסוף, שם פרקו והטעינו את החומרים לבית החרושת.
סיפור חייו המלא בספר דיגיטלי בעברית
באדיבות הבן Shmulik Hass
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה