ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 27 בנובמבר 2022

הכפרי שהציל את הנערה אסתר ממוות בשואה

 


רגע לפני שאמה ושלושת אחיה נשלחו לגטו, הגיע גבר פולני לעיירה שבה גרה אסתר ואסף אותה לביתו • "רוצה להציל נפש אחת מההשמדה"

מאת: קרני אלדד ( ישראל היום)

בעיירת הולדתי אין לי אף קבר אחד ממשפחתי הענפה שנספתה בשואה, קבר שעליו אוכל להשתטח, אבל יש לי זיכרון, והוא חי  ובוער, וימשיך לחיות כל עוד נשמה באפי. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו  הוא יצא מהגיהינום הזה" (אסתר ברנד,  "זיכרונות נעוריי").

 זהו סיפורה הבלתי ייאמן של אסתר לאנגנאואר, לימים ברנד, ששרדה את התופת באורח נס, עלתה לארץ והקימה משפחה מפוארת. זהו סיפור על אי של אנושיות בתוך  הרוע המצמית, על מוסר עילאי ועל הקרבה.

 אסתר נולדה ב-,1925 הבכורה מתוך  ארבעה ילדים, למשפחה אמידה, יהודיתמסורתית, בעיירה במזרח פולין (היום אוקראינה) בשם טורקה. ילדותה עברה בשלווה  יחסית. להוריה היתה חנות סיטונית, ואומנת טיפלה בבית ובילדים. אבל בגיל  14  האידיליה נסדקה, כשגרמניה פלשה לפולין ומזרח המדינה עבר לידי הרוסים. כל מי  שנחשב ל"מנצל הפרולטריון" נשפט ונענש, וכך גם אביה של אסתר, שנשלח לסיביר ורכושו הולאם. מאותו הרגע, ב-,1939  תחילת מלחמת העולם השנייה, נותרו האם  וארבעת הילדים לבד, בלי האב ובלי החנות, מקור הפרנסה.

כשנכנסו החיילים הרוסים לחנות ולקחו  כל מה שמצאו, רצה אמה של אסתר הביתה, צררה את הכסף שהיה בנמצא, השכיבה את בנה הקטן במיטה ואת הכסף הניחה תחת מראשותיו. היא סיפרה לו בקצרה מה קרה, כיסתה אותו ושמה לו מגבת רטובה על המצח. כשהגיעו החיילים לחפש עוד ממון הם הפכו את הבית, וכשנכנסו לחדר שבו שכב הילד, ביקשה מהם האם לשמור על השקט כי הוא חולה והרופאים חושדים שמדובר בטיפוס. הרוסים ברחו מהבית באותו רגע והכסף ניצל.

 "התושייה הזאת בדיוק עברה מסבתא אל  אמא שלי", מספרת סימה טאוסיג, בתה של אסתר, "היתה לה המון תושייה. תמיד היו לה פתרונות מחוץ לקופסה, והיא היתה מאוד  אמיצה". אנו יושבות בביתה הנעים שבכפר אדומים, בחוץ סופת אביב מניעה את עצי  הפרי בגן, בפנים שקט. מספרים סיפור.

החיים הפכו הפקר

"המשפחה של אמי התחילה להמציא כל  מיני דרכים להתפרנס", ממשיכה סימה, "בתנור של סבתא הם אפו בכל בוקר לחמניות, והדודים היו לוקחים את הסוס והעגלה כדי למכור אותן בבסיס רוסי סמוך. לא הציקו להם ולא רדפו אותם, רק לא היתה פרנסה, היו תלושי מזון ובכל מקום היה צריך  לעמוד בתור". תלתליה החומים-בלונדיניים  של סימה נעים בדברה, עיניה חכמות. רואים שעברה חיים מורכבים, ועדיין היא אופטימית ומחייכת רוב הזמן.

 שנתיים אחר כך הפרו הגרמנים את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופלשו גם לצידה המזרחי של פולין.

"כשהגיעו הגרמנים הם החלו להטיל גזירות על היהודים, מעט-מעט. ככה הרדימו את האוכלוסייה. הם הדגישו שאם היהודים  יפעלו על פי ההנחיות - הכל יהיה בסדר. אחרי כל גזירה נתנו להם להתרגל, ואז הטילו עוד אחת, ובכל פעם הגזירות החמירו. רק חצי שנה לאחר הכיבוש התחילו האקציות  והטרנספורטים". 

אסתר מספרת בזיכרונותיה על פעם שבה  התחבאו שם שלושה ימים רצופים. "ביום השלישי לשהותנו במחבוא ירדנו לדירתנו כדי להצטייד במזון. הבחנתי בשכננו מתקרב לעבר ביתנו בליווי שני אנשי גסטפו. דיווחתי לאמא והיא שפכה במהירות מים על התנור החם שבו רצינו לאפות לחם. רצנו למחבוא. דודה מניה היניקה את התינוק שלא יוציא הגה מפיו... הם פרצו את הדלת, חיפשו בכל פינה ולבסוף יצאו בכעס  וגידפו 'יהודים ארורים'. לרוע המזל, יצאו באותו רגע שלושת בני משפחת השכנים מהמחבוא. הגרמנים לא התירו להם אפילו להתלבש ולקחו אותם יחפים לתחנת הרכבת. שמענו את שריקת הרכבת. היה זה המשלוח האחרון. 

"אחרי זה הם חששו לצאת מהבית",  ממשיכה סימה, "היה להם מעט אוכל ואיכשהו הסתדרו ולא היו רעבים. הרבה פעמים דפקו להם בדלת וביקשו אוכל, ותמיד צירפו אותם לארוחה. אף פעם לא השיבו פניהם  ריקם. התחושה היתה שהחיים הפקר, הרכוש  הפקר, הכל נזיל. איך אפשר לחיות ככה? בלי ביטחון בכלום? גם החיים במחבוא בלתי אפשריים אם אין לך מישהו שידאג לך מבחוץ ויביא לך אוכל.

 "ב-1 בדצמבר  1942 פינו את שארית  היהודים לגטו סמבור. כמה ימים קודם לכן, כשהודיעו להם שצריכים להתפנות, אמא של אסתר אמרה לה שזהו, אין לה יותר אפשרות  להסתדר. היא נשברה. החליטה ללכת לגטו".

 

רק בעלי החיים חופשיים

 בימי רביעי בטורקה היה שוק אזורי של כפרי הסביבה ואסתר היתה אחראית על הקניות לבית. לפעמים היתה עונדת את הטלאי  על הזרוע, ולפעמים הלכה בלעדיו, כי היתה בלונדינית עם עיניים בהירות והיה לה קל להתחזות לאוקראינית, מה גם שדיברה את השפה. באותו יום הלכה למכור את שארית החפצים של המשפחה, בכדי שיוכלו לצאת לגטו עם מעט כסף. בדרך פגשה כפרי והציעה לו לקנות כלי מטבח. הוא הלך אחריה הביתה ושם הראתה לו את מה שנותר.

 "הוא לא ביקש לדעת מחירים, אלא שאל  שאלות שונות ומשונות", סיפרה אסתר, "לבסוף פתח את סגור ליבו והציג לי שאלה - אם אני מוכנה להתלוות אליו לכפרו; הוא מוכן לתת לי מקום מסתור בביתו עד גמר המלחמה. 'לאשתי ולי אין ילדים משלנו', אמר הכפרי, 'ואנו מעוניינים לעשות מעשה טוב בעולם  הזה ולהציל נפש צעירה מהשמדה".

 זאת היתה הפתעה גמורה. אחרי התלבטות קשה הוחלט שאסתר תיסע עם הזר, כי ברור היה שהגטו הוא התחנה האחרונה. לאחר פרידה קורעת לב נסעה אסתר לכפר והתקבלה  שם בחום על ידי מריה, אשתו של הכפרי, ואלודזיו שמו.

 למחרת בבוקר חזר ואלודזיו לטורקה לספר למשפחתה של אסתר שהגיעה בשלום. אמה ביקשה שייקח גם את בתה הקטנה, אבל הוא חשש שזה מסוכן מדי. אסתר לעולם לא  ראתה עוד את אמה, אחיה ואחותה, שנשלחו לאושוויץ. את דבר מחבואה לא גילו בני הזוג לאיש, אפילו לא להוריו של ואלודזיו שגרו בחציו השני של הבית.

 בתחילה התחבאה אסתר בארגז בעל תחתית כפולה. למעלה שמו תפוחי אדמה ולמטה היא  שכבה. כשמלאי תפוחי האדמה הלך ואזל, בנה ואלודזיו מחבוא חדש מתחת לתנור. שם יכלה  אסתר לשבת (כשקודם יכלה רק לשכב) ואפילו לקרוא ספר. בלילות היתה יוצאת לחצר  הקפואה, לשירותים, וקינאה בכלבים ובחתולים שהם חופשיים בעולם.

להמשך סיפור החיים

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

פיות בלב התופת

    מאת: סיגל ארביטמן אפרת הדני לא ידעה פרטים רבים על פרק השואה בחייה של אמה צופיה. אבל כאשר עשתה סדר במסמכים הרבים לאחר מותה, נדהמה לגל...