ההישרדות של הילד אברהם (אברי) ברזילי בשואה , המיפגש עם האב , היחידי ששרד והעלייה לארץ

 

אודות הכותב : 

אברהם (אברי) ברזילי, ממפתחי מערכות ההשקייה האוטמאטיות בישראל, ממקימי הכור הגרעיני בדימונה , מטובי אנשי האמל"ח  במילואים בצה"ל. 

 בשישה במאי  לפנות ערב, ערכו החיילים מסדר שבו הקצין איחל לנו כל טוב, שנגיע הביתה בשלום ושנמצא את משפחתנו . הגרמנים עזבו ונשארנו חופשיים ללא שמירה. לא צריך היה לפרוץ את הגדר, השער היה פתוח וכולם יצאו לחפש אוכל . יומיים אחר כך הצבא הרוסי שיחרר את המחנה. ראינו מטוסי קרב רוסים מעלינו ומאוד פחדנו. הנשים הוציאו סדינים לבנים ונפנפו בהם, כנראה זה מה שהציל אותנו. בהמשך ראינו טנקים רוסים, על הטנקים יישבו חיילים וניגנו באקורדיאון בשירה אדירה. המשכנו ללכת ברגל, אני הייתי כל הזמן לבד. לכולם הייתה מטרה אחת - להגיע הביתה. הצלחתי לחזור לעירי ושם גיליתי שאבי נותר בחיים. הפגישה הייתה קשה, כולם פרצו בבכי ושאלות רבות נשאלו - היכן סבא, שתי הסבתות, היכן אמא ואווה? ואני עניתי: אף אחד לא יחזור. בלי בכי ובלי ביטוי של רגש כלשהו סיפרתי להם את שקרה לכל הקהילה . לאחר כמה שבועות חליתי והלכתי לרופא. הוא ראה את המספר על היד ואמר שניתן להסיר ואני עניתי שהמספר יישאר על זרועי כמזכרת לכל החיים . התחלתי לאסוף את הרכוש שלנו שהכפריים בזזו אך הם כמובן לא רצו להחזיר דבר. הם לא חשבו שמישהו יחזור מהתופת. לא הסתדרתי עם אבי והגיס של אבי הציע לשלוח אותי לתנועת החלוץ בבודפשט ואכן נסעתי . 

בתנועת החלוץ חילקו את הילדים לתנועות נוער ואני הגעתי ל"שומר הצעיר ". סביבי היו ילדים רבים שהסתתרו בתקופת המלחמה ונותרו יתומים. אני הייתי מהבודדים שעברו במחנות המוות ואסור היה לדבר עליהם . במסגרת התנועה יצאנו לטיולים, השתתפנו בפעילויות מחנאות כמו ה"שומריאדה". התנועה דאגה להכשיר אותנו לחיי הקיבוץ. עסקנו בחקלאות ורכשנו מושג ראשוני בעיבוד אדמה. במקביל לפעילויות ההכשרה, למדנו גם עברית. 

ביולי 1946 נמסר שאנו עולים ארצה. נסעתי למקום לא ידוע, פלסטינה. שיניתי את שמי לברזילי אברהם בטענה שהשם שלי מאוד הונגרי. עברנו במחנה ביגוסלביה, שם ריכזו את כל העולים פליטי השואה. שם התמקמו ילדים מתנועות הנוער גורדוניה, הנוער הציוני, הפועל הצעיר, בני עקיבא ועוד . 'וגא "אונר וינט סיפקו לנו אוכל. המתנו שלושה חודשים וניצלנו את הזמן לתחרויות ספורט בין התנועות, בעיקר כדורגל. בנובמבר 1946 יצאנו לדרך. עלינו על האוניה "כנסת ישראל" 3300 איש בדרך לארץ. אני הייתי החצוצרן של האוניה, התפקיד שלי היה לאסוף את הסדרנים. אווירון סיור בריטי גילה אותנו ליד האי קפריסין וקרא לכולם לרדת למטה. הבהלה על האונייה הייתה גדולה, הבנו שנתפסנו ופרצנו בשירה אדירה של "התקווה". למחרת בבוקר ראינו 8 אוניות קרב מקיפות את האונייה הקשישה שלנו. הם ליוו אותנו עד לנמל חיפה. לא נתנו לבריטים לעלות לספינה וזרקנו עליהם את כל מה שבא ליד. הם הטילו פצצות גז מדמיע. לבסוף הבריטים השתלטו על האונייה וגירשו אותנו למחנה בקפריסין.

 כמעט שנה שהייתי בקפריסין. היה הרבה זמן פנוי וניצלתי אותו ללימוד עברית ולעיסוק בספורט . גויסתי ל"הגנה" לאימונים, הקמנו מחנה אוהלים, למדתי את שפת המורס, למדתי קשרים בחבלים והגנה עצמית וכמובן שהייתי גם החצוצרן. באוגוסט 1947 עליתי ארצה הגעתי למחנה ההסגר בעתלית ומשם הגעתי לקריית שמואל לבית ההבראה של הסוכנות. חודש ימים הבראנו והחלמנו שם אחרי קפריסין. משם הגעתי לכפר הנוער "בן שמן". שם למדנו, עבדנו ושמרנו. זו היית א"י היפה. בבן שמן המשכנו ללמוד עברית ואני למדתי מסגרות וחרטות. חיי החברה בכפר היו מצוינים ולראשונה, אחרי כל מה שעברתי בחיי הקצרים הרגשתי שייך ומאושר. מלבד הלימודים המקצועיים, התאמנו במסגרת ה"הגנה". המצב הביטחוני הורע והיו מתקפות ערביות של שיירות אספקה לכפר. מעניין שכשאני נזכר באותם ימים , אני מגלה שלא פחדתי, כנראה שהימים הקשים במחנות "חיסנו" .אותי בערב הכרזת המדינה הייתה שמחה גדולה, שירה, ריקודים וצעקות " - יש מדינה!" ומיד החלו תקריות אש סביבנו . לפני כיבוש לוד ורמלה הוחלט לפנות את כל יושבי כפר הנוער ואני הגעתי לכפר ויתקין. אחד הזיכרונות הקשים מאותה תקופה היה ב-1948.6.21 כאשר אוניית הנשק של האצ "ל " אלטלנה" נבלמה בקרב יריות ע"י חיילי הפלמ ח" באוקטובר 1948 עברתי לקיבוץ להבות הבשן, השוכן לרגלי הרי הבשן ושם סייענו בשמירת הקיבוץ במלחמת הקוממיות. בהמשך השתלבתי בעבודות מסגרות בקיבוץ. בהמשך עברתי לקיבוץ שובל שבדרום ושם הקדשתי עשר שנים מחיי לחלוציות בנגב. כחלוצים חיינו חיים צנועים, מסתפקים במעט שהיה. באנו במטרה מסוימת - להשלים את הקיבוץ, להוסיף חברים ולתגבר את כוח העבודה. בקיבוץ היה סדר יום נוקשה וקפדני שבו כל אחד נותן לפי יכולותו ומקבל לפי צרכיו. למזלי, קיבלו אותי במסגריה לעבודה במחרטה. במסגרת העבודה, גיליתי בעצמי כישרון חבוי להמצאת פטנטים. בשנות ה 50 -בתקופת הפדאיון שבין היתר רצחו חקלאים, החקלאים פחדו לצאת בלילה לשדות. הצלחתי להמציא ולפתח בעיקר בכוחות עצמי מערכת השקייה אוטומטית שהצילה חקלאים רבים. אחרי קיבוץ שובל גרתי גם בבאר שבע ועבדתי גם בקיבוץ מזרע ובהמשך התחלתי לעבוד בהקמת הכור הגרעיני בדימונה. את אשתי שושי הכרתי בחוג ריקודי עם בבית הספר החקלאי אשל הנשיא. אני ושושי התחתנו ב- 1965 והיינו נשואים כ 46 -שנים. נולדו לנו 2 ילדים - מירב וערן. את הילדות שלי איבדתי ולכן לילדיי נתתי את הכל.

בשנת 1967 הייתי ממקימי באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע ובמשך שנים ניהלתי את בית המלאכה עד יציאתי לפנסיה. עם השנים גם סייעתי לאמל"ח פיקוד דרום ולפרוייקטים של תעשייה אווירית . חיי מלאים בפרקים שלעיתים אני לא מבין כיצד נשארתי שפוי. את כל חיי, מהילדות דרך השואה, העלייה לארץ, הקמת המדינה והחיים בה תיעדתי בספרי "כרם נטעתי בארצי -" את הכרם שהיה למשפחתי בהונגריה איבדתי, אך הקמתי כרם חדש ופורה כאן בישראל ארצי.

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות