הקדמה : ההיסטוריון
שמעון רדליך הוא חבר במועצה המייעצת של פרויקט התיעוד "ילדים בשואה"
"כילד, ראיתי את המוות מקרוב, כשהובילו את אבא שלי
עם הגברים של העיירה וירו בהם בבית הקברות. "
"במחבוא שמענו את הצרחות בגרמנית. ידעתי שאלו
"אקציות", ידעתי שאנשים נעלמים ושזה מפני שאנחנו יהודים. אבל האוזניים
זוכרות גם את שירי הצבא האדום. למרות הסלידה שלי מפוטין, יש לי סנטימנט עמוק
למנגינות האלו. כשאני שומע אותן, אני לא שומע פוליטיקה, אני שומע חירות. אני שומע
את הרדיו במרכז העיר מכריז על הערים ששוחררו מהנאצים".
"אני לא זוכר את רגע סיום מלחמת העולם כאירוע
דרמטי, אבל מתוך האפלה אני זוכר את פצצות התאורה של הצבא האדום המתקרב. שבועות
שמענו את התותחים, ובלילות, בדממה מוחלטת, הכול היה מואר כמו בחג מולד. כילד, לא
פחדתי. זה עורר בי סקרנות ותקווה. זו הייתה ההבנה הראשונה שהגלגל מתהפך, שהסיוט
עומד להסתיים ושמישהו בא להציל אותנו" (מקור ) .
ראו גם :
הילד
שמעון רדליך , בן 7, מסתתר בעליית גג אצל אישה אוקראינית פשוטה ( קישור )
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה