סיפור חייו של נער ניצול בשואה ולוחם : שמחה מלובני

 

ראיון עם שמחה מלובני נולד בפולין ב- 26.3.1928 חלוץ ולוחם. 

שמחה:

כשפרצה המלחמה ב- 39' הייתי בן 11.
לפני שהגרמנים נכנסו, ראש העיר הודיע שצריך להתפנות וכך נסענו מזרחה לעיר אחרת.

הלכנו ברגל, היינו שבעה ילדים שהקטן בינינו היה אחי בן ה- 4. הגרמנים פשטו במרבית פולין ונתנו הוראה שאם לא ניתן כופר נגורש מהעיר. הרב שלנו אמר שאם ניתן כופר היום, מחר ניתן חיים ולכן אסור לתת להם גרוש, צריך להגיד להם שאנחנו עניים וכך עשינו ולכן גרשו אותנו. העיר הייתה מחולקת ל- 2 באמצע עבר נהר "ורץ" ודרך הגשר הזה זרקו גם יהודים. אנחנו הלכנו מזרחה מבלי לדעת לאן. בוישקוב העברנו את הלילה - שם הלכנו בשיירה לכיוון השוק, שמענו יריות ורצנו ליערות ומשם עברנו דרך גשר לעיר אחרת, גם לשם הגרמנים הגיעו. קיבלנו פקודה: " כל ילד עד הגדול להרים ידיים", התחילו להפריד את הזקנים, בזזו חנויות של יהודים. אנחנו רצינו לחזור הביתה וקיבלנו תעודת מעבר בדרך לא דרך.

ואז הגיעה קבוצת גרמנים ורצתה להרוג אותנו ופתאום בא מישהו והזיז להם את היד ותוך כדי עברו פרשים ואבא ניצל את ההזדמנות ואמר לנו להסתתר מאחורי העץ. ככה זה נמשך עד שהצלחנו להגיע חזרה לעיר שלנו . הצלחנו להיות בבית 10 ימים ואז שוב גורשנו. משם הלכנו עד שהגענו לאזור הרוסי, הלכנו בכביש ופתאום ניגש אלינו גוי פולני ואמר לנו:"אל תלכו ישר, אני אעביר אתכם מחצר של מישהו, הלכנו איתו ועברנו ולפתע מצאנו את עצמנו על הכביש, מולנו חייל וטנק מצד ימין. אמא אמרה שזה כנראה הסוף שלנו, אבל אלו היו רוסים והם נתנו לנו לעבור. שמענו שלום ברוסית והייתה שמחה גדולה (אבא ידע רוסית). עברנו בשמחה ובשירה. 

לאן המשכתם מאזור הרוסי?

 

שמחה:

התקדמנו לכיוון העיר ומשמה רצינו להגיע לרוסיה, כי ההורים של אימי נשארו ברוסיה עוד ממלחמת העולם הראשונה. הסבתא, שלא ידעה על בואנו, הלכה באותו יום לשוק וקנתה דג וביקשה בלב "הלוואי והילדים שלי יאכלו מהדג הזה" ואז כשהיא הגיעה הביתה היא קיבלה טלגרמה מאיתנו שאנחנו בדרכנו אליה. האח של אמא הגיע לקרון ומצא אותנו נפלנו ובכינו בהתרגשות זה על כתפי זה. הגענו כולנו לבית של סבתא ועוד הספקנו לאכול מאותו דג. כל זה היה בסוף 39', אני זוכר שישנו על הרצפה, בבית אחד 2 אחיות, סבא, סבתא ועוד מישהי שהשכירו לה מקום לינה מעל התנור.

  

עד מתי נשארתם בבית של הסבתא והסבא?

שמחה: 

ב- 22.6.41 פרצה מלחמה בין הגרמנים לרוסים-מלחמת ברברוסה. התחבורה היתה יותר טובה ואנחנו עזבנו לכיוון מזרח רוסיה לאוזבקיסטאן. אחותי הגדולה התחתנה וכעבור שנה נולד להם ילד. כשהתחלנו לנסוע מזרחה איחרנו את הרכבת ובא עובד רכבת שאמר לנו שיש רכבת אחרת שנוסעת לאוזבקיסטאן על משטח- עלינו על הרכבת ועד שהגענו לעיר פנזה.

 

הילד הקטן של אחותי מת מקור. אבא שלי לקח את הילד המת לרופא כדי שלא שאחותי לא תצטרך להתמודד עם הטרגדיה.

 איך השפיע עליכם האירוע הקשה הזה? 

  שמחה:

 הלב כבר נסגר ממזמן. היינו כמו מאובנים, לא הרגשנו כלום. 

 

איך הסתדרתם באוזבקיסטאן?

 

שמחה:

היה קשה מאוד. אבא היה סנדלר הוא לקח את אחי הגדול איתו לעבוד אבל לא הצליח לפרנס את המשפחה. אני באותו זמן הייתי בן 13 וכשראיתי שאבא לא מצליח לפרנס אותנו, החלטתי לעזור ,ראיתי אישה אוזבקית עוברת ואמרתי לה שאני יכול לתקן לה את הנעליים ב"קלוש". היא הביאה לי 4 פיתות בתמורה לתיקון וזו היתה המשכורת הראשונה שלי. אני הייתי בלימודים תלמיד מבריק ואבא לא רצה שאהיה סנדלר אז הייתי עובד בסתר ומביא אוכל הביתה. אבא ראה שיש אוכל ופחד ואמא אמרה לו שאין מה לדאוג וזה אוכל כשר. זה נמשך כך כמה חודשים. באותה תקופה לא יכולתי לצאת מהבית אז עבדתי בתריסים מוגפים בתוך הבית. יום אחד אבא נכנס וראה אותי עובד. אני זוכר שחשבתי שאני עוד רגע מת ,מרוב פחד. הסברתי לו שבלית ברירה עשיתי את זה. המשכתי לעבוד עד שחליתי במלריה ואז עבדתי יום כן ויום לא וכל מה שהרווחתי הבאתי הביתה ואבא אמר לי :"אתה נותן הלחם שלי". אבא נפטר ב- 27.10.42. 

 

מה קרה לאחר מות אביך? איך הצלחתם להתפרנס?

שמחה:

ב- 43' היינו במצב שעמדנו כמעט למות מרעב. לאוזבקים לא היה ממה לשלם. הייתי בן 15 וכשראיתי שכולם הולכים ונחלשים מרעב, הלכתי לקולחוז ומצאתי מקום עבודה וקיבלתי קילו קמח. ניגשתי למאפיה וביקשתי שתאפה לי פיתות. מכרתי בשביל קילו קמח את המגפיים שהיו עליי וכך רצתי בלי המגפיים 8 ק"מ בשלג והבאתי את הפיתות הביתה. 

 

כמה זמן נמשך הקושי עם הפרנסה והרעב?

 שמחה:

ב- 45' המלחמה נגמרה, ואז גם האוכל היה כבר בשפע. 

 לאן הלכתם עם גמר המלחמה?

שמחה:

בתום המלחמה יצאנו מרוסיה לפולין ושם היינו כחודשיים אבל מהר מאוד הקרקע בערה והאנטישמיות מצד הפולנים היתה גדולה.
מפולין עברנו לגרמניה.היינו שנתיים בגרמניה. 

 

לאן המשכתם מגרמניה?

 שמחה:

ב- 47' היינו במחנה פליטים ובפסח 48' יצאתי מגרמניה לצרפת. שם היה מחנה פליטים על ההר, מחוץ למרסיי. 

 

מה עשיתם במחנה הפליטים? 

 שמחה:

התאמנו שם בנשק, דרך ארגון "בריחה" כך שהגעתי לארץ הייתי כבר חייל מיומן. 

 

כיצד הגעת ארצה?

 שמחה:

הגענו באניה " פנמה טטי" - שיצאה מצרפת לארץ. אוניה בינונית. אני הייתי סטודנט בן 29 עם פספורט. זו הייתה עליה ליגאלית. היינו באוניה כחמש מאות איש אני הייתי בתא וישנתי טוב, היה לי חבר שהיה במרתף אז התחלפתי איתו לאותו לילה.(כשהוא רצה להמשיך לעוד ימים - לא הסכמתי).
האניה הגיעה לתל-אביב ב- 30.6.48. הסוכנות קיבלה אותנו עם תפוזים. 

 

לאן הועברתם עם הגיעכם ארצה?

שמחה:

לקחו אותנו למחנה אגרובין- מחנה בחדרה. אני זוכר ב- 9.7.48 הייתה הפסקת אש מוחלטת ואז גם התחילו המלחמות. רמלה, לוד, נצרת נכבשו ב- 9.7.48. 

 

כמה זמן היית במחנה הפליטים?

 שמחה:

 הייתי 9 ימים. לא הייתי עצלן והיה צורך בעובדים. התנדבתי לעבוד והרווחתי 2 לירות אנגליות. מיד בתום תשעת הימים במחנה גוייסתי לחטיבה 7 גדוד 72. הגדוד הזה נחל מפלה בלטרון לפני שהתגייסתי כך שאני וחבריי השלמנו את הגדוד.

 

מה היה התפקיד שלך בצבא?

 שמחה:

אחר שהשלמנו את הגדוד יצאנו לגליל.באותו זמן הרגו את ברנדוט אז לא יצאנו למלחמה, כדי שלא יקשרו אותנו לרצח. כעבור חודשיים בנובמבר, יצאנו למלחמה וכבשנו את הגליל. כשהייתי בגדוד 72 היה שם אחד הקצינים שמצאתי חן בעיניו והוא שלח אותי לקורס מכונת ירייה - זו הייתה מכונת ירייה ראשונה שהגיעה מצ'כיה, קראו לזה "בז"ה - ברונו באריובקה" - כל השיעורים היו באידיש אבל הפקודות בעברית. הקורס ארך שלושה שבועות ובסיומו מפקד חזית צפון - משה כרמל, בא ואמר לי שאני מספר 1 - יורה ומספר 2- נותן לי את הכדורים , טפח לי על השכם ואמר לי "כל הכבוד" ולא הבנתי עברית אז לא ידעתי מה הוא אומר...(שמחה צוחק).

 

משם נשלחתי לקיבוצים להדריך את החבר'ה בקיבוצים איך להשתמש בבז"ה.הדרכתי גם עולים מתימן והשתחררתי ב- 15.7.50. 

 

מתי נפגשת שוב עם המשפחה? 

שמחה:

בסוף 48' אמא שלי ויתר המשפחה עלו ארצה. קיבלתי מברק שהם בארץ ברעננה ואנחנו היינו בדיוק לפני היציאה למלחמה בסוריה. ביקשתי יום חופש לפגוש אותם ונתנו לי "צו תנועה" וכך יכולתי לפגוש אותם. אני זוכר שהגעתי למפגש לבוש יפה עם ג'קט ועניבה בהתרגשות גדולה.

 

לוד נכבשה ב- 4.7.48 והיתה סגורה וכשפתחו את לוד בסוף 48' הציעו למשפחה שלי דירה בלוד. אני רציתי רק מקום שבו אוכל סוף סוף לפרוק את המזוודות. 

 

מה עשית בתום השירות הצבאי?

שמחה:

 

אחרי שהשתחררתי ב- 15.7.50 התחלתי לעבוד בבניין ואז הציעו לי לעבוד ברכבת. אבל מי שלא היה חבר מפא"י לא התקבל.
אני לא הסכמתי לכך ואז מפ"מ הביאו אותנו לשביתה בהסתדרות ומזכיר ההסתדרות התחלף ובא קיבוצניק שהבטיח שנוכל לעבוד ברכבת. הוא סידר לי עבודה ברכבת ושם עבדתי 44 שנה. 

 

איך הכרת את אשתך ברכה?

שמחה:

בלוד הכרתי את אשתי - הלכנו לחתונה כל החבר'ה וגם ברכה היתה חלק מהחבר'ה שלנו. באותו ערב, ניגשתי אליה ואמרתי לה :"יש לי משהו להגיד לך..אני רוצה להתחתן איתך" היא הייתה אז בת 18 וענתה לי שהיא צריכה לשאול את אמא שלה.

ב- 6.3.51 התחתנו. עוד קודם החתונה שלנו הייתי בחתונה אחרת ב- 8.8.50 (ברכה לא הייתה איתי). אחרי החופה הזמינו את החתן והכלה לרקוד טנגו ולכלה גם קראו ברכה, והיא ביקשה שאני ארקוד איתה..כמובן שרקדתי, אני ידעתי לרקוד מעולה.

 

ב- 10.12.51 נולדה הבת הראשונה -
אסתר והשנייה רבקה נולדה ב- 12.5.55. גרנו בלוד 60 שנה.יש לנו 6 נכדים ו- 6 נינים.

  

מקור

 

הילדה הניצולה ששרדה ביער: "לא ידעתי אם יבואו להציל אותי"

 

שרה וינשטיין הייתה רק בת 6 כשהסתתרה ביער מפני הנאצים. כיום, היא מקדישה את זמנה כדי להפיץ את הסיפור הלאה בבתי ספר ומוסדות נוספים. "חשוב שנעשה כל מה שרק אפשר על מנת שלא תהיה שואה נוספת",

שרה וינשטיין נולדה בעיירה סטפן בפולין, שנכבשה על ידי הגרמנים ב-1941. המשפחה ברחה והסתתרה בכפרים, עד שנתפסה והוכנסה לגטו. מדי פעם שרה הצטרפה למנקי הרחובות בתמורה למעט מזון. בראיון ליואב קרקובסקי בתוכנית "בת 70" בכאן רשת ב', היא משתפת בסיפורה האישי.

ערב חיסול הגטו, הבריח ידיד המשפחה את משפחת וינשטיין לביתו מחוץ לגטו. כמה שבועות לאחר מכן פרצו לבית אוקראינים תושבי הכפר שחשדו בו, רצחו את ידיד המשפחה ואשתו ולאחר מכן החלו לירות לכל עבר. אמה של שרה נורתה למוות בעודה מגוננת בגופה על בתה הקטנה, ושרה עצמה נפצעה באורח קשה בכתפה ובגבה.

"הם הציתו את הבית ועמדו בחוץ, שמחים וצוהלים", משתפת שרה. "הם הצליחו להרוג יהודים. אבא שם לב שחתיכות אש עומדות ליפול עלינו, וצעק 'מי שחי -קומו ונברח!', אבל אף אחד לא זז. כולנו היינו בהלם. ריח אבק השריפה מלווה אותי עד היום. אבא קם ונגע בכל אחד, ומי שחי נעמד. ראינו שאמא מתה ואבא אמר שלא נשאיר אותה להישרף. כל ילד לקח יד, רגל. לקחנו את הגופה שלה וברחנו ליער, שם קברנו אותה בידיים".

שרה ומשפחתה חיו ביער שלוש שנים. "זה יער של עצים גדולים והוא סבוך מאוד. החושך בפנים בל יתואר. כשהיה שלג לא הרגשנו כי הוא נעצר בצמרות העצים, ואין מים. היינו חופרים בידיים עד שהמים היו עולים, מחכים שהבוץ ישקע ורק אז היינו שותים".

"בקושי ניגשו אלי כי ראו שאני נגמרת, ילדה בת שש וחצי"

"הייתי פצועה קשה. לא יודעת איך שרדתי עם הפצע בכתף ובגב, ועם המים החומים שהיו שופכים לי על השמלה שנדבקה לגופי בגלל המוגלה", משחזרת וינשטיין. "שכבתי שלושה שבועות עם חום ובקושי ניגשו אלי כי ראו שכולי נגמרת, בת שש וחצי. לא התרחצנו אך הגברים היו יוצאים בלילות, פורצים בתים, גונבים אוכל ואם הצליחו לגנוב נפט למרוח עלינו – זה היה נפלא. היו מורחים אותי בנפט וזה היה ריח מאוד נעים כי ידעתי שאם ישימו לי נפט – יהיו לי פחות כינים. כולנו היינו מלאים בכינים".

 

"סבלנו מרעב איום. מה שהכי קשה לי להיזכר בו זה לא שהרגו את ההורים שלי, אלא הרעב והקור שסבלתי מהם. מאז עברתי טיפול נפשי, פחדתי להישאר לבד בבית. עד שהגעתי ל"עמך" (מרכז ישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה ובני משפחותיהם) וקיבלתי טיפול נפשי. הרעב מלווה אותי, זו הטראומה הכי קשה".

"אני בין הצעירים, אני עוד יכולה לדבר ולספר. אבל יש המון אנשים שכבר לא מסוגלים. אני גם שרה. אחרי שאני מספרת את הסיפור, אני רוצה שאנשים יקומו עם טיפה אושר, שיהיו שמחים, כי אנחנו כבר אחרי השואה. לא קל לי, כי כשאני מספרת איך הלכתי לאיבוד וישבתי יומיים צמודה לעץ, לבד ביער, ולא ידעתי אם יבואו להציל אותי או לא ובלילה העצים נראים כמו מפלצות והחיות צורחות - אני תמיד נחנקת ובוכה, ולא רוצה שהאנשים שאני מספרת להם יישארו עם מצב רוח לא טוב. אני עושה את כל המאמצים ואני שרה להם, שיישאר להם משהו שמח. חשוב שנעשה הכל, כל מה שרק אפשר, שלא תהיה שואה נוספת".

 שרה הגיעה לקיבוץ גבעת חיים, בו למדה ועבדה. בגיל 16 התגייסה לצה"ל וכשהייתה בת 18 השתחררה ונישאה בקיבוץ. לה ולבעלה אברהם שלוש בנות, שישה נכדים ושלוש נינות. היא מספרת את סיפורה בבתי ספר, ביחידות צה"ל ומול מוסדות וארגונים. וינשטיין מתגוררת ביבנה ופעילה בסניף רחובות של מועדון "עמך" לתמיכה בניצולי השואה

מקור

 שרה ויינשטיין ומשפחתה (צילום: באדיבות המשפחה)

 

 

תמונת "שלושה הכעצאלאך", כפי שקרא להם אבא נחמן

 

"לא אשכח את היום, בספטמבר 1942, שאחריו לא ראיתי יותר את אימא והאחים שלי. אימא שלחה אותי לקנות את מנת תפוחי האדמה שהגיעה לנו לפי תלושי המזון שחולקו. בעלת המכולת שהכרנו, גב' הנדריקס, סיפרה לאימא שהגיעו תפוחי אדמה וכדאי ללכת ולקנות אותם. אימא נתנה לי ארנק עם כסף ואני הלכתי וקניתי את תפוחי האדמה. בדרך חזרה, עוד לפני שנכנסתי לרחוב שלנו ראיתי המולה. היו שם משאיות, הדירות היו פתוחות וחיילים גרמנים הוציאו מהן את האנשים. המשכתי ללכת הביתה מהר, לא רצתי, ומיד כשהגעתי הביתה הדלת נפתחה כי אימא חיכתה לי. אמרתי לאימא: " אימא, הם בדרך."

הייתי רק בת תשע אבל הבנתי היטב מה קורה. רציתי לתת לאימא את הארנק והיא אמרה: "לא, קחי את אותו". באותו הרגע דחף גרמני ופתח את חלון הבית. אימא עשתה סימן בידה ואני ברחתי. הגרמני ראה אותי בורחת. עוד לפני כן דובר בבית על כך שאם יקרה משהו אני אקפוץ מעל הקיר לעבר הבית הסמוך, זה שהגרמנים כבר רוקנו, ואסתתר בו. וכך עשיתי. עליתי על הסולם שהיה מוכן מראש, וקפצתי לחצר הבית השכן. נכנסתי דרך הפתחים האחוריים שהיו פתוחים והסתתרתי.

לא ראיתי איך לקחו את אימא ואת האחים אבל כאשר השתרר שקט ברחוב הבנתי שהכול נגמר."

סיפורה של שרה כהן ילידת ברלין (אפריל 1933) שמשפחתה נמלטה לאנטוורפן, כפי שכתבתי מפיה ב-2006.

הוריה דורה ונחמן כהן (כץ) ואחיה משה – מוני (1934) וישראל - איזי (1936), נרצחו. שרה הועברה לבית יתומים יהודי ועלתה לארץ ב-1949

מקור וקרדיט 

מקור 2 

הפנים המחויכים עשויים להטעות

 

בית הילדים באוטבוצק, פוליןצילום: ארכיון תצלומים יד ושם

התצלומים שמוצגים בתערוכה החדשה באתר "יד ושם", "ילדותי האבודה", מציגים זווית מלאת חיים של התקומה שלאחר השואה

 

חיוכים, משחקים, ריקודים, טיולים וכיף. התצלומים שמוצגים בתערוכה החדשה באתר "יד ושם", "ילדותי האבודה", שעלתה לרגל יום השואה הבינלאומי, מציגים זווית מלאת חיים של התקומה שלאחר השואה.

 

מיליון וחצי ילדים נרצחו בשואה. עשרות אלפי ילדים אחרים שרדו במחנות, ביערות, במנזרים, בבתי נוצרים, במקומות מסתור וברחובות. לאחר המלחמה חלקם נקלטו בכמה בתי ילדים שהוקמו בפולין, הונגריה, הולנד, גרמניה וצרפת. חלקם פעלו ביוזמה פרטית. אחרים הוקמו בידי תנועות וארגונים.

 

בביתם החדש קיבלו את פני הילדים מדריכים שהיו מבוגרים מהם בכמה שנים בלבד. על היעדר הניסיון שלהם בטיפול בילדים חיפתה העובדה כי גם הם היו ניצולי שואה. בתי הילדים האלה היו התחנה האחרונה שלהם לפני שעלו לארץ — ברובם — או היגרו ליעדים אחרים.

 בשביל רבים מהילדים האלה, התצלומים שמוצגים בתערוכה הם תמונות הילדות היחידות. הפנים המחויכים עשויים להטעות. מאחוריהם מסתתרים סיפורים קשים. בין בתי הילדים שמוצגים בתערוכה בולט הבית בזקופנה בפולין, שניהלה לנה קיכלר, שהתפרסמה לימים בספרה "מאה ילדים שלי".

מקור : עופר אדרת

קבוצת ילדים בכפר הנוער בדסק, הונגריה, 1946-7צילום: ארכיון תצלומים יד ושם

 

בזמן השואה: מנהיגה בת 13

 

בספטמבר 1943 הובילה פאני הצעירה קבוצת ילדים במסע בריחה מצרפת לשווייץ, לא לפני שהערימה על אלה שביקשו להסגירם לנאצים • "כשעברנו דרך הגבול שמעתי שיורים עלינו וצעקתי לכולם לרוץ בזיגזג כמו בבית הילדים כשנחש רודף אחריך" 

צבי הראל

       

מסע הנדודים של פאני ושתי אחיותיה החל בשלהי 1939, כאשר שליחים מטעם ארגון אוז"ה (OSE - "ארגון להגנה על בריאותם של יהודים", שסייע במלחמת העולם השנייה לילדים מצרפת וממדינות נוספות במערב אירופה) חששו לגורל הילדים היהודים והציעו להסתירם. "אמא שלי הסכימה, בלב כבד, רק כשהובטח לה שזה מהלך זמני. לקחו אותנו לארמון במרכז צרפת, ושם הקימו בית ילדים. היינו שם 70 ילדים מגיל 3 עד 17. כל הילדים ידעו שהם מוסתרים ושאסור לדבר. היו לנו מדריכים נהדרים: למדתי שם לרכוב על סוס, ספרות צרפתית, ספרות רוסית, עשינו ספורט, למדתי לכתוב שירים, וגם מוזיקה קלאסית שאני אוהבת עד היום. החיים בתנאים הטובים האלה נמשכו קרוב לשלוש שנים, עד ליולי 1942".

 17 ילדים בנתיב בריחה

אלא שהאידיליה המטעה הזו, בעיצומה של המלחמה, נקטעה כאשר כומר צעיר גילה שהילדים השוהים בבית הספר הם יהודים. הוא עשה זאת תוך שהוא משפיל אותם, ובין השאר, ציווה על כל אחד מהבנים להתפשט כדי לדעת אם הוא נימול. פאני ושתי אחיותיה נאלצו לעזוב את בית הילדים והחלו לנדוד במשך יותר משנה כדי לחצות את הגבול לשווייץ, ולאורך כל התקופה הזו זכו לסיוע מנציגי ארגון אוז"ה.

לכתבה המלאה

 

 

 

הני ויהושע בירנבאום :כולם היו ילדיהם - בני הזוג היהודים שהקימו בית למאות יתומים בשואה

אחד הסרטים המרגשים ושובי הלב ביותר שניתן למצוא בין מיליוני הסרטים באתר יוטיוב הוא דווקא סרט ישן בשחור-לבן וללא קול. בסרטון, ארבע דקות וחצי אורכו, שהועלה על ידי יד ושם, נראים ילדים החוגגים מסיבת פורים. הילדים מחופשים לשייחים ערבים, מלכות, נסיכות, אדונים וגברות, כולם צועדים בזוגות וברצינות תהומית שמתחלפת בצחוק מתגלגל אל מול המצלמה.

שום דבר לא מרמז בסרט שהילדים הללו יתומים, שרק שנה לפני הצילום ניצלו מאימי השואה. הסרט צולם בבית היתומים של יהושע והני בירנבאום באמסטרדם ב-1946. גם בני הזוג נראים בסרט: יהושע מחופש לחייל צועד בחיוך קונדסי שלוב זרוע עם ילדה בעלת כתר, והני עם כתר על ראשה הולכת שלובת זרוע עם ילד המחופש למלך.

"ביחס למחקר שנעשה על הייסורים של היהודים והרצחנות של הרוצחים, המחקר שנעשה על יהודים שהצילו יהודים אחרים מתגמד", אומר אלן שניידר, מנכ"ל המרכז העולמי של בני ברית. יהודים, על פי החוק, אינם יכולים לזכות באות חסידי אומות העולם, שמוענק רק ללא-יהודים. "יש בזה היגיון, לא-יהודים סיכנו את עצמם והיהודים היו כולם בסכנה. אבל אלו שעסקו בזה סיכנו את עצמם עוד יותר לכן הרגשנו שיש מקום לחקור ולהזכיר אותם", מוסיף שניידר.

בני הזוג בירנבאום, שילדיהם יקבלו את האות בשמם, הצליחו להציל לא רק את עצמם ואת ששת ילדיהם, אלא גם עשרות ילדים יתומים. לפני המלחמה התגוררה המשפחה בברלין והתפרנסה מחנות מכולת כשרה. ב-1939, לאחר ליל הבדולח, נמלטה המשפחה להולנד. עם הכיבוש הנאצי הפך מחנה הפליטים שבו שהתה המשפחה למחנה מעבר בשם ווסטרברוק, שם רוכזו יהודי הולנד ומשם נשלחו למחנות הריכוז והמוות. שם גם החלו בני הזוג בעבודת הקודש של הצלת הילדים. הם הקימו מעין בית יתומים שהוכר הן על ידי שלטונות המחנה והן על ידי ארגוני העזרה היהודיים.

 300 ילדים חיו בבית היתומים ובני הזוג עשו כל שיש לאל ידם כדי לכלכל אותם וחשוב יותר, כדי למנוע מהם להגיע לטרנספורטרים למחנות הריכוז. "הורי היו מתגנבים למפקדה ורואים מי מהילדים ברשימה לטרנספורט והיו פועלים בכל מיני דרכים כדי שהילדים לא יישלחו", מספרת סוניה בירנבאום, בתם של יהושע והני.

בדו"ח שכתב יהושע בירנבאום לאחר המלחמה והוגש לממשלת הולנד סיפר: "כבר הצלחנו בעבר, לא פעם אחת, לדחות טרנספורט ילדים, כאשר העניין כבר היה נראה אבוד. ידענו למצוא את כל השבילים ואת כל האנשים אשר עמדו בעניין זה לצדנו. פעם אחת זה היה הנוטריון, אשר תכנן בצורה מוצלחת את תוכנית ההצלה, ופעם זה היה הרופא אשר שלל את האפשרות לשלוח את הילדים בגלל מחלה מידבקת בצריף שלנו (...). רשימת הטרנספורט הסופית התפרסמה רק בשעה 12 בלילה בערך ואלה שנכללו בה כבר היו רכושו של השטן".

 במקרה אחר הצליחה הני לשכנע את מפקד המחנה כי בין הילדים ישנם 50 ילדים שהם למעשה נוצרים, שכן נולדו מיחסים בין חיילים גרמנים לנשים יהודיות. בזכות פעולה זו, שגובתה במסמכים מזויפים, ניצלו כל הילדים הללו מלבד אחד.

בית היתומים פעל במחנה המעבר עד פברואר 1944, אז נשלחה המשפחה עם הילדים שנותרו למחנה הריכוז ברגן בלזן. "שם היה המצב קשה מאוד. רעב, עבודה קשה ומחלות. כל יום נותרו יותר ויותר ילדים לבד שלא היה מי שיטפל בהם", מספרת סוניה. שוב אספו בני הזוג את היתומים ופעלו כדי להציל אותם. הפעם מנה בית היתומים כ-40 ילדים. כמעט כולם ניצלו הודות למשפחת בירנבאום.

 לפני ששוחרר המחנה הועלו בני המשפחה יחד עם היתומים למה שכונה לימים "הרכבת האבודה". הרכבת שוטטה חסרת כיוון במשך שבועיים, עמוסה ביהודים, במסילות הברזל של אירופה ושוחררה לבסוף על ידי הצבא האדום כשנוסעיה על סף מוות. בני המשפחה שבו להולנד ושם ייסדו מחדש את בית היתומים, לראשונה שלא תחת כיבוש נאצי.

ב-1950 עלו יהושע והני לארץ יחד עם ששת ילדיהם ו-15 יתומים. בשנה שעברה ערך יד ושם מפגש בין ילדיהם של יהושע והני לבין הילדים הניצולים. "בהשוואה להמון האומללים, מספר הילדים שניצלו אינו גדול", כתב בירנבאום בדו"ח שלו, "בכל זאת היה זה מראה מרהיב: כאשר חזרתי לאמסטרדם (אחרי השחרור, נ"ח), על גבי משאית, הכיר אותי ילד שטייל בסביבה עם אמו. הילד חיבק אותי קורן מרוב אושר. אבל אחרי זה באו אמהות ושאלו אותי: 'למה הילד שלי לא חזר?'. יחד עם אמהות אלה אשא את הכאב הזה כל ימי חיי".

 

מקור וקרדיט

כתבה של ניר חסון

יצחק טולקה ארד , נער בן 16, פרטיזן נלחם נגד חיילים ליטאים

 

"לאחר שמקשנו את מסילת הברזל  ופגענו ברכבת משא  גרמנית , כוח גרמני פתח בסריקות בסביבות לינטופ (ליטא) , על כן עברנו לאזור צרקלישקי והחלטנו לחכות שלושה-ארבעה ימים עד לפעולת המיקוש הבאה. יממה שהינו אצל ידידנו פידולה שסייע לפרטיזנים  ובערב עברנו לחוותו המבודדת של בן אחיו, המרוחקת כקילומטר מביתו. ארוחת הערב כללה וודקה, חברי הפרטיזנים שתו לא מעט , אך אני לא שתיתי אף טיפה אחת. ידעתי כי במצבים כאלה רצוי שלפחות אחד מאנשי החוליה יהיה פיכח.

לאחר שינה של שעות אחדות התעוררתי מנביחת כלבים. חברי הוסיפו לישון בהשפעת  הוודקה. מבעד לחלון נראו דמדומי הבוקר. ניגשתי לפתח לבדוק מדוע נובחים כלבים. פתחתי את הדלת בזהירות ולעיני נגלו מראה שהעביר צמרמורת בגופי.  בדרך העפר העוברת בחורשה מביתו של פידולה נסעו עגלות ועליהן חיילים.

העגלה הראשונה היתה במרחק כחמישים מטר מהבית שלנו .

צעקתי – "חבר'ה , גרמנים !" – הקפיצה את חברי הפרטיזנים משנתם.

לא הספקתי לחגור  את החגורה עם המחסניות והרימונים ותליתי אותה על צווארי. את מטען החבלה תפסתי ביד אחת ואת תת-המקלע בשנייה ורצתי אל הפתח האחורי שפנה ליער. יצאתי ראשון  וחברי אחרי. היה עלינו  לעבור כמאה מטרים על שטח פתוח עד לשפת היער. הבית הסתיר אותנו מעיני הכוח , שעדיין לא ידענו אם הוא גרמני או ליטאי.

 

כשהתרחקנו כמה עשרות מטרים מהבית התגלינו לעיני החיילים. גם הם הופתעו, ועבר זמן-מה עד שקפצו מהעגלות ופתחו באש חפוזה לעברנו. תוך כדי ריצה נתקלנו בגדר בקר של תיל דוקרני שהפרידה בין החווה ליער. זרקתי את מטען החבלה מעל לגדר ועברתי בזחילה מתחתיה.

במרחק  שלושים מטרים מהיער ראיתי משמאלי שני פרשים , שניסו לאגוף אותנו ולחסום את דרכנו ליער.

יריתי לעברם צרור ארוך  מה"פ.פ.ש" והפרטיזן "פאפקה" שהיה מאחורי ירה גם הוא לעברם. אחד הסוסים מעד ונפל עם רוכבו, השני קפץ מהסוס ונשכב. לאש הרובים שנורתה לעברנו הצטרף עתה מקלע. מאחורי שמעתי צעקה של אחד מאנשי החוליה שנפגע, אך לא היה זמן להסתכל .

נשמתי לרווחה שנבלעתי בין עצי היער. שכבתי מאוחרי ערימת עצים כרותים. בזה אחר זה הגיעו עוד שלושה מאנשי החוליה. הרביעי נפגע בשדה.

האש לעברנו נמשכה, אך היער וערימת העצים נתנו לנו מחסה. תפסנו עמדה כדי להקביל את פני האויב. רק אז הרגשתי כאב בכף יד ימין שהיתה שותתת דם.. כדור שרט את האגודל. ניגבתי את הדם וחבשתי את האצבע.

"פאפקה" הפריטזן ציווה לחכות במקום ולחפות עליו, וזחל אל שפת היער לראות מה מתרחש שם ומה קרה לחברנו הנעדר. האש לעברנו ניתכה בלי הפסקה והכדורים שרקו מעלינו. "פאפקה" חזר  כעבור כמה דקות וסיפר , כי גופת חברנו מוטלת ליד גדר התיל, ולידה עומדים חיילים ליטאים אחדים. שאר אנשי הכוח, לפי הערכתו כעשרים חיילים , היו פרוסים ליד הבית וירו לעבר היער.

החיילים הליטאים חששו להיכנס לעובי היער בו היינו .

התקדמנו בתוך היער העבות ועקפנו מארבים של הליטאים .

לאחר לילה של הליכה הגענו עם בוקר לאזור לינטופ . כעבור ימים אחדים מיקשנו שוב את מסילת הברזל ופגענו ברכבת."

מקור וקרדיט :

 יצחק טולקה ארד , חורט בזיכרון : לוחם , שורד , מנציח, הוצאת יד ושם וידיעות אחרונות , 2016