"לא אשכח את היום, בספטמבר 1942,
שאחריו לא ראיתי יותר את אימא והאחים שלי. אימא
שלחה אותי לקנות את מנת תפוחי האדמה שהגיעה לנו לפי תלושי המזון שחולקו. בעלת
המכולת שהכרנו, גב' הנדריקס, סיפרה לאימא שהגיעו תפוחי אדמה וכדאי ללכת ולקנות
אותם. אימא נתנה לי ארנק עם כסף ואני הלכתי וקניתי את תפוחי האדמה. בדרך חזרה, עוד
לפני שנכנסתי לרחוב שלנו ראיתי המולה. היו שם משאיות, הדירות היו פתוחות וחיילים
גרמנים הוציאו מהן את האנשים. המשכתי ללכת הביתה מהר, לא רצתי, ומיד כשהגעתי הביתה
הדלת נפתחה כי אימא חיכתה לי. אמרתי לאימא: " אימא, הם בדרך."
הייתי רק בת תשע אבל הבנתי היטב מה קורה. רציתי
לתת לאימא את הארנק והיא אמרה: "לא, קחי את אותו". באותו הרגע דחף גרמני
ופתח את חלון הבית. אימא עשתה סימן בידה ואני ברחתי. הגרמני ראה אותי בורחת. עוד לפני
כן דובר בבית על כך שאם יקרה משהו אני אקפוץ מעל הקיר לעבר הבית הסמוך, זה
שהגרמנים כבר רוקנו, ואסתתר בו. וכך עשיתי. עליתי על הסולם שהיה מוכן מראש, וקפצתי
לחצר הבית השכן. נכנסתי דרך הפתחים האחוריים שהיו פתוחים והסתתרתי.
לא ראיתי איך לקחו את אימא ואת האחים אבל כאשר השתרר שקט ברחוב
הבנתי שהכול נגמר."
סיפורה של שרה כהן ילידת ברלין (אפריל 1933) שמשפחתה נמלטה
לאנטוורפן, כפי שכתבתי מפיה ב-2006.
הוריה דורה ונחמן כהן (כץ) ואחיה משה – מוני (1934) וישראל - איזי
(1936), נרצחו. שרה הועברה לבית יתומים יהודי ועלתה לארץ ב-1949
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה