שרה וינשטיין הייתה רק בת 6 כשהסתתרה ביער מפני הנאצים. כיום, היא
מקדישה את זמנה כדי להפיץ את הסיפור הלאה בבתי ספר ומוסדות נוספים. "חשוב
שנעשה כל מה שרק אפשר על מנת שלא תהיה שואה נוספת",
שרה וינשטיין נולדה בעיירה סטפן בפולין, שנכבשה על ידי הגרמנים
ב-1941. המשפחה ברחה והסתתרה בכפרים, עד שנתפסה והוכנסה לגטו. מדי פעם שרה הצטרפה
למנקי הרחובות בתמורה למעט מזון. בראיון ליואב קרקובסקי בתוכנית "בת 70"
בכאן רשת ב', היא משתפת בסיפורה האישי.
ערב חיסול הגטו, הבריח ידיד המשפחה את משפחת וינשטיין לביתו מחוץ
לגטו. כמה שבועות לאחר מכן פרצו לבית אוקראינים תושבי הכפר שחשדו בו, רצחו את ידיד
המשפחה ואשתו ולאחר מכן החלו לירות לכל עבר. אמה של שרה נורתה למוות בעודה מגוננת
בגופה על בתה הקטנה, ושרה עצמה נפצעה באורח קשה בכתפה ובגבה.
"הם הציתו את הבית ועמדו בחוץ, שמחים
וצוהלים", משתפת שרה. "הם הצליחו להרוג יהודים. אבא שם לב שחתיכות אש
עומדות ליפול עלינו, וצעק 'מי שחי -קומו ונברח!', אבל אף אחד לא זז. כולנו היינו
בהלם. ריח אבק השריפה מלווה אותי עד היום. אבא קם ונגע בכל אחד, ומי שחי נעמד. ראינו
שאמא מתה ואבא אמר שלא נשאיר אותה להישרף. כל ילד לקח יד, רגל. לקחנו את הגופה שלה
וברחנו ליער, שם קברנו אותה בידיים".
שרה ומשפחתה חיו ביער שלוש שנים. "זה יער של עצים גדולים והוא
סבוך מאוד. החושך בפנים בל יתואר. כשהיה שלג לא הרגשנו כי הוא נעצר בצמרות העצים,
ואין מים. היינו חופרים בידיים עד שהמים היו עולים, מחכים שהבוץ ישקע ורק אז היינו
שותים".
"בקושי ניגשו אלי כי ראו שאני נגמרת, ילדה בת
שש וחצי"
"הייתי פצועה קשה. לא יודעת איך שרדתי עם הפצע
בכתף ובגב, ועם המים החומים שהיו שופכים לי על השמלה שנדבקה לגופי בגלל
המוגלה", משחזרת וינשטיין. "שכבתי שלושה שבועות עם חום ובקושי ניגשו אלי
כי ראו שכולי נגמרת, בת שש וחצי. לא התרחצנו אך הגברים היו יוצאים בלילות, פורצים
בתים, גונבים אוכל ואם הצליחו לגנוב נפט למרוח עלינו – זה היה נפלא. היו מורחים
אותי בנפט וזה היה ריח מאוד נעים כי ידעתי שאם ישימו לי נפט – יהיו לי פחות כינים.
כולנו היינו מלאים בכינים".
"סבלנו מרעב איום. מה שהכי קשה לי להיזכר בו זה
לא שהרגו את ההורים שלי, אלא הרעב והקור שסבלתי מהם. מאז עברתי טיפול נפשי, פחדתי
להישאר לבד בבית. עד שהגעתי ל"עמך" (מרכז ישראלי לתמיכה נפשית וחברתית
בניצולי שואה ובני משפחותיהם) וקיבלתי טיפול נפשי. הרעב מלווה אותי, זו הטראומה
הכי קשה".
"אני בין הצעירים, אני עוד יכולה לדבר ולספר.
אבל יש המון אנשים שכבר לא מסוגלים. אני גם שרה. אחרי שאני מספרת את הסיפור, אני
רוצה שאנשים יקומו עם טיפה אושר, שיהיו שמחים, כי אנחנו כבר אחרי השואה. לא קל לי,
כי כשאני מספרת איך הלכתי לאיבוד וישבתי יומיים צמודה לעץ, לבד ביער, ולא ידעתי אם
יבואו להציל אותי או לא ובלילה העצים נראים כמו מפלצות והחיות צורחות - אני תמיד
נחנקת ובוכה, ולא רוצה שהאנשים שאני מספרת להם יישארו עם מצב רוח לא טוב. אני עושה
את כל המאמצים ואני שרה להם, שיישאר להם משהו שמח. חשוב שנעשה הכל, כל מה שרק
אפשר, שלא תהיה שואה נוספת".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה