סיפורו של וֶלוֶוק פוטז'ניק

נכתב ע"י: פולה אפשטיין

בתחילת ספטמבר 1942 הגיעו הגרמנים ופינו את ארבעת בתי החולים שהיו בגטו. משאיות ענקיות פינו את כל החולים. את המבנים הריקים הסבו לבתי חרושת. ימים ספורים לאחר מכן הוכרז העוצר הכללי, השְפֶּרֶה (Sperre ).

 ב-5 בספטמבר 1942 הוטל עוצר על כל גטו לודז' במשך שבוע שלם. הגטו חולק לאזורים, והחיילים הגרמנים, בליווי שוטרים יהודים, עברו משכונה לשכונה ומבית לבית, ומיינו את היהודים. בתחילה לא ידענו לאן מתכוונים לקחת אותם. הגרמנים אמרו שמעבירים אותם לגרמניה. מאוחר יותר כבר ידענו את האמת המזוויעה: בתוך שבוע אחד, יותר מ-15,000 קשישים, חולים וילדים נקרעו מביתם, ממשפחותיהם ומחיק יקיריהם ונשלחו אל מותם.

כשהיו הגרמנים מגיעים לרחוב מסוים, עגלה היתה חונה למטה, כדי לפנות את אלה שנבחרו בסלקציה. הקצין הגרמני היה צועד אל הכניסה לבניין, יורה באוויר, והשוטר היהודי (היודנראט) היה מצווה על כל התושבים לצאת מבתיהם ולעמוד ברחוב. נערכה סלקציה: ילדים, חולים וזקנים, כל מי שנראה בלתי כשיר לעבודה, נשלח לצד שנלקח מהגטו.

הקצין הגרמני לא סמך על השוטרים היהודים שעזרו בשמירה על הסדר, ועלה בעצמו אל הבתים והדירות כדי לבדוק במו עיניו אם מסתתרים שם יהודים נוספים. בינתיים, ניצלו היהודים ברחוב את היעדרו של הקצין כדי לברוח מהקבוצות שנועדו לפינוי.

כשהגיעו הגרמנים לרחוב שבו גרנו, אמי ביקשה שאתחבא במחסן. אני הייתי אז בת שתים-עשרה, רזה וקטנה. פחדתי. לא רציתי להתחבא שם בלעדיה. מה אעשה אם יקחו אותה? לבסוף היא התרצתה, ובעזרתה של שכנה שנעלה את דלת המחסן, שתינו הסתתרנו בו יחד. כשנשמעה הפקודה לרדת למטה, רעדנו מפחד במחסן, איתנו מסתתרים דודתי ובנה בן השבע וקומץ שכנים נוספים. שמענו את הקצין מחפש יהודים בדירות. בן הדוד שלי החל לשהק מרוב פחד. המוות התהלך מעבר לדלת, ושמענו את צעדיו המתקרבים. פחדנו שנתגלה, אבל דודתי כיסתה את פי בנה בשמיכה עבה, ולבסוף לא התגלינו. ניצלנו לעת עתה.

גם ברחוב של ולווק פוטז'ניק, לא רחוק משם, הקצין הגרמני עלה לבדוק אם נשארו יהודים בבתים. כשחזר, התרגז בגלל אי-הסדר בקבוצות שעמדו ברחוב. הוא שלף שני אנשים מתוך הקבוצה, העמיד אותם על הברכיים, וירה בראשם לעיני כולם.

אחד מהשניים היה ולווק פוטז'ניק, שנורה לנגד עיניה של אמו, והוא בן ארבע-עשרה שנים.

רבקה, אמו של ולווק, באה אלינו בתום השפרה כדי לראות אם נשארנו בגטו ובחיים. כשראתה אותנו פרצה בבכי מר וסיפרה לנו על איך שנאלצה לחזות בגרמני הנאצי שרוצח בשפלות ובאכזריות את בנה היקר. אמי ואני היינו מזועזעות.

לאחר השפרה, אבל כבד ירד על גטו לודז'. כמחצית מילדי השכונה והגטו כולו, נעלמו ואינם. תינוקות נקרעו מחיק אמותיהם. כשגילינו את האמת המרה בכינו מאוד. רבקה פוטז'ניק כבתה ולא חזרה לעצמה שוב.

רוב קרובי המשפחה שהיו עמנו בגטו לודז' נספו מאוחר יותר באושוויץ. וגם אמי ביניהם.

גורלה של משפחת פוטז'ניק היה כגורלן של משפחות יהודיות רבות בלודז'.

רבקה הצטרפה לבנה הצעיר אברמק ושניהם נספו באושוויץ.

את אבי המשפחה אינני זוכרת ואיני יודעת מה עלה בגורלו. כנראה נסע או נלקח בשלב מוקדם במלחמה.

הבת הבכורה פֶלָה מתה בברגן בלזן, יומיים לפני השחרור ב-1945.

את האחות השנייה, סָלָה, ראיתי בפעם האחרונה בברגן בלזן, ימים ספורים לפני השחרור.

"איפה אמא שלך?" שאלתי.

"הלכה, כמו אמא שלך," ענתה לי. "הלכה עם אחי אברמק באושוויץ."

"ואחותך הגדולה, פלה?"

"היא פה. אבל היא כבר לא תשרוד. היא כבר גוססת. רק אני נשארתי."

 סָלָה היא היחידה ששרדה מכל משפחת פוטז'ניק, אולם לאחר הפגישה הזאת איבדתי את הקשר עמה ולא שמעתי ממנה שוב.

סיפורו של וֶלוֶוק פוטז'ניק
נכתב ע"י: פולה אפשטיין

 סיפורו של וֶלוֶוק פוטז'ניק