דלג לתוכן הראשי

סיפורו של וֶלוֶוק פוטז'ניק




נכתב ע"י: פולה אפשטיין
בתחילת ספטמבר 1942 הגיעו הגרמנים ופינו את ארבעת בתי החולים שהיו בגטו. משאיות ענקיות פינו את כל החולים. את המבנים הריקים הסבו לבתי חרושת. ימים ספורים לאחר מכן הוכרז העוצר הכללי, השְפֶּרֶה (Sperre ).
 ב-5 בספטמבר 1942 הוטל עוצר על כל גטו לודז' במשך שבוע שלם. הגטו חולק לאזורים, והחיילים הגרמנים, בליווי שוטרים יהודים, עברו משכונה לשכונה ומבית לבית, ומיינו את היהודים. בתחילה לא ידענו לאן מתכוונים לקחת אותם. הגרמנים אמרו שמעבירים אותם לגרמניה. מאוחר יותר כבר ידענו את האמת המזוויעה: בתוך שבוע אחד, יותר מ-15,000 קשישים, חולים וילדים נקרעו מביתם, ממשפחותיהם ומחיק יקיריהם ונשלחו אל מותם.
כשהיו הגרמנים מגיעים לרחוב מסוים, עגלה היתה חונה למטה, כדי לפנות את אלה שנבחרו בסלקציה. הקצין הגרמני היה צועד אל הכניסה לבניין, יורה באוויר, והשוטר היהודי (היודנראט) היה מצווה על כל התושבים לצאת מבתיהם ולעמוד ברחוב. נערכה סלקציה: ילדים, חולים וזקנים, כל מי שנראה בלתי כשיר לעבודה, נשלח לצד שנלקח מהגטו.
הקצין הגרמני לא סמך על השוטרים היהודים שעזרו בשמירה על הסדר, ועלה בעצמו אל הבתים והדירות כדי לבדוק במו עיניו אם מסתתרים שם יהודים נוספים. בינתיים, ניצלו היהודים ברחוב את היעדרו של הקצין כדי לברוח מהקבוצות שנועדו לפינוי.
כשהגיעו הגרמנים לרחוב שבו גרנו, אמי ביקשה שאתחבא במחסן. אני הייתי אז בת שתים-עשרה, רזה וקטנה. פחדתי. לא רציתי להתחבא שם בלעדיה. מה אעשה אם יקחו אותה? לבסוף היא התרצתה, ובעזרתה של שכנה שנעלה את דלת המחסן, שתינו הסתתרנו בו יחד. כשנשמעה הפקודה לרדת למטה, רעדנו מפחד במחסן, איתנו מסתתרים דודתי ובנה בן השבע וקומץ שכנים נוספים. שמענו את הקצין מחפש יהודים בדירות. בן הדוד שלי החל לשהק מרוב פחד. המוות התהלך מעבר לדלת, ושמענו את צעדיו המתקרבים. פחדנו שנתגלה, אבל דודתי כיסתה את פי בנה בשמיכה עבה, ולבסוף לא התגלינו. ניצלנו לעת עתה.
גם ברחוב של ולווק פוטז'ניק, לא רחוק משם, הקצין הגרמני עלה לבדוק אם נשארו יהודים בבתים. כשחזר, התרגז בגלל אי-הסדר בקבוצות שעמדו ברחוב. הוא שלף שני אנשים מתוך הקבוצה, העמיד אותם על הברכיים, וירה בראשם לעיני כולם.
אחד מהשניים היה ולווק פוטז'ניק, שנורה לנגד עיניה של אמו, והוא בן ארבע-עשרה שנים.
רבקה, אמו של ולווק, באה אלינו בתום השפרה כדי לראות אם נשארנו בגטו ובחיים. כשראתה אותנו פרצה בבכי מר וסיפרה לנו על איך שנאלצה לחזות בגרמני הנאצי שרוצח בשפלות ובאכזריות את בנה היקר. אמי ואני היינו מזועזעות.
לאחר השפרה, אבל כבד ירד על גטו לודז'. כמחצית מילדי השכונה והגטו כולו, נעלמו ואינם. תינוקות נקרעו מחיק אמותיהם. כשגילינו את האמת המרה בכינו מאוד. רבקה פוטז'ניק כבתה ולא חזרה לעצמה שוב.
רוב קרובי המשפחה שהיו עמנו בגטו לודז' נספו מאוחר יותר באושוויץ. וגם אמי ביניהם.
גורלה של משפחת פוטז'ניק היה כגורלן של משפחות יהודיות רבות בלודז'.
רבקה הצטרפה לבנה הצעיר אברמק ושניהם נספו באושוויץ.
את אבי המשפחה אינני זוכרת ואיני יודעת מה עלה בגורלו. כנראה נסע או נלקח בשלב מוקדם במלחמה.
הבת הבכורה פֶלָה מתה בברגן בלזן, יומיים לפני השחרור ב-1945.
את האחות השנייה, סָלָה, ראיתי בפעם האחרונה בברגן בלזן, ימים ספורים לפני השחרור.
"איפה אמא שלך?" שאלתי.
"הלכה, כמו אמא שלך," ענתה לי. "הלכה עם אחי אברמק באושוויץ."
"ואחותך הגדולה, פלה?"
"היא פה. אבל היא כבר לא תשרוד. היא כבר גוססת. רק אני נשארתי."
 סָלָה היא היחידה ששרדה מכל משפחת פוטז'ניק, אולם לאחר הפגישה הזאת איבדתי את הקשר עמה ולא שמעתי ממנה שוב.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…