דלג לתוכן הראשי

הניק רוזנברג ( לימים האלוף חיים ארז), ילד בן שש במנזר פולני




פרידה , אמו של הניק נתפסה ע"י הרוסים מבריחה שלושה ליטרים ספירט ונדונה ל10 שנות מאסר ליד בוכרה.
ידיד של האם ארז כמה בגדים בתיק קטן ולקח את הילד לבית יתומים , שפעל במנזר נוצרי בעיר סמרקנד, עם נזירות לבושות  שחור שענדו צלבים גדולים. היו שם עוד ילדים , כולם דוברי פולנית , יהודים ונוצרים.
רק בן שש , מצא עצמו הניק מתפלל לצלב שעל קיר המנזר , כאשר הנזירות מלוות את התפילה במזמורים לישו המושיע.
מהר מאד למד את חוקי החיים במקום הסגור , שהיה עולם בפני עצמו עם מנהגים משלו.  בתור לאוכל השתדל תמיד להיות בין הזריזים, ידע מניסיון שמי שעומד בראש התור ייהנה מארוחה טובה ואילו המאחרים יישארו עם פחות אוכל. הוא לא הבין מדוע ילדים מבוגרים ממנו , שעמדו לפניו בתור , מחביאים בכיסים חלק מהאוכל, בעיקר לחם. כעבור זמן גילה שהאוכל הזה מגיע לאנשים שמחוץ למנזר ונמכר לאנשים ברחוב או למשפחות הרעבות של הילדים . הניק לא היה שותף להברחות המזון . לא היה לו למי למי להעביר אוכל בחוץ.
בבית היתומים היתה משמעת ברזל . הנזירות קבעו לוח זמנים להשכמה , לרחצה , לארוחות בוקר ולשיעורי הברית החדשה וההיסטוריה של פולין. בין לבין היו תורנויות במטבח. הילדים נדרשו לקלף תפוחי אדמה. חלק מהילדים הסתירו תפוחי אדמה מתחת לבגדים והעבירו אותם אחר כך לקרובי משפחה מחוץ למנזר.
באחד הימים הופיעו במקום קציני צבא בצבא אנדרס הפולני שבאו לדבר עם הנזירות על הילדים הפולנים , שאמורים , על פי הסכם מוקדם , להצטרף אליהם במסע הארוך למזרח התיכון . הילדים המבוגרים יותר בבית היתומים ידעו לספר שבקרוב כל הילדים הפולנים ייסעו מכאן עם החיילים. כך החל המסע של "ילדי טהרן".
 צבא אנדרס, בפיקודו של הגנרל הפולני ולדיסלב אנדרס, הוקם  בתחילת 1942 בעקבות הפלישה הגרמנית לברית המועצות . אנדרס , מפקד חטיבת פרשים בצבא הפולני , נשבה בידי הרוסים לאחר שאלה השתלטו על חלקה המזרחי של פולין , נכלא ועונה קשות , אבל שוחרר  בסוף 1941 ונבחר להקים כוח פולני , שיילחם לצד הצבא האדום בגרמנים .
בסופו של דבר , החליט סטאלין שהוא לא רוצה את הלוחמים הפולנים לצדו, ובעלות הברית סיכמו שהצבא הפולני , שכלל 30 אלף חיילים , ושאליהם הצטרפו עשרות אלפי פליטים אזרחים פולנים , יגיע למזרח התיכון ויילחם לצד הצבא הבריטי. ההסכם בין הממשלה הפולנית הגולה שישבה  בלונדון לשלטונות הסובייטים קבע שאנדרס יוכל לקחת איתו כמה אלפי ילדים, יהודים ולא יהודים , כולם יוצאי פולין, שהיו באותה העת ברפובליקות הדרומיות של ברית המועצות.
הכוח הפולני עבר לאיראן , שבה עבר אימונים והתגבש כיחידה צבאית לוחמת. בתחילת 1943 הגיע הכוח הפולני לישראל , ובהמשך השתתף בקרבות הקשים נגד הצבא הגרמני במונטה קסינו שבדרום איטליה.
הילדים היהודים שנלוו לכוח , רובם יתומים , נקלטו בידי אנשי הסוכנות היהודית שהגיעו לטהרן, והתקבלה החלטה בסוכנות היהודית לשלוח נציגים מארץ ישראל כדי לדאוג לילדים ולפעול להעלותם ארצה.  עבור הסוכנות היהודית היתה זו משימה לאומית להציל את הילדים , אולי הניצולים הראשונים שמגיעים מפולין הכבושה , עדים ראשונים לזוועות הנאצים.
מקור וקרדיט :
אילן כפיר , דני דור
מסע חיים : אלוף חיים ארז : מ"ילדי טהרן " לפיקוד על צליחת הטנקים במלחמת יום הכיפורים
 כנרת , זמורה –ביתן , 2017 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…