דלג לתוכן הראשי

סימון וייל , בת 17 , עובדת במטבח של חיילי ס.ס בברגן בלזן



"אחרי צעדת המוות שעברנו ממחנה אושוויץ-בירקנאו הגענו לברגן בלזן בינואר 1945 . בברגן בלזן לא היה שום ארגון מנהלתי, שום מזון , שום טיפול רפואי , וכן היה מחסור במים , לאחר שרוב הצינורות התפוצצו, ואם לא די בכל אלה כדי לאמלל את צללי השלדים שתרו אחרי אוכל , פרצה במחנה מגפת טיפוס. רק בקצה של ברגן בלזן היה מחנה משנה של  הס.ס . עם מטבח אוכל ומים. אבל לשם לא הגיעו יהודים.

בברגן-בלזן רצה הגורל שאפגוש שוב את ה- Lageralteste  , אותה פרוצה זקנה שכבר הצילה פעם את חיינו בבירקנאו. היא הלכה בעקבות מנוסת הבהלה של המחנות והפכה לממונה על מחנה ברגן-בלזן. היא זיהתה אותי מיד וביקשה ממני לבוא  אליה למחרת בבוקר לפני תחילת היום, מה שאכן עשיתי.  היא מיד שלחה אותי למטבח של אנשי הס.ס.

המחווה החדשה הזאת ללא ספק הצילה אותנו ממוות ברעב, כפי שאירע לרבים אחרים. יחסה של אותה אישה נותר תמיד בגדר תעלומה. בימים שלאחר השחרור נודע לי שהבריטים תלו אותה.

כל היום נאלצתי נאלצתי  לרסק תפוחי אדמה עד שכפות ידי דיממו. שקדתי על עבודתי בכוחות אחרונים, כי יותר מכול חששתי שיסלקו אותי מהמטבח הזה שבו , למרות הפחד שלי ותנועותי המסורבלות, הצלחתי לא פעם לסחוב קצת אוכל עבור אמא ומילו. פעם אחת נתפסתי על ידי  חייל ס.ס כשגנבתי קצת סוכר. הוא הסתפק בנזיפה חמורה לפני שנתן לי ללכת , עם הסוכר.

העבודה במטבח היתה מפרכת כמו החיים במחנה כולו. בשבועות האחרונים ישנתי בקושי שעתיים-שלוש בלילה, בגלל האזעקות הבלתי-פוסקות. היינו יוצאות מהמטבח בשעות כה מאוחרות שהייתי נרדמת בהליכה. ההפצצות הלכו ותכפו ומנעו לא פעם את שובנו לצריף, שם בקושי היה מקום להשתרע או אפילו לשבת , בבוקר היינו קמות לפני אור היום כדי להיות מוכנות לצאת לעבודה עם שחר, מותשות מן המחסור בשינה אבל מתאמצות בכל מחיר שלא להתבלט, כי עבודה במטבח ה.ס. ס. העניקה איזהשהו ביטחון קלוש של נמות ברעב. אמא היתה כבר מוחלשת מאד מן הכליאה במחנה, העבודה הקשה וצעדת המות המתישה דרך פולין צ'כיה וגרמניה. מחלת הטיפוס לא איחרה להכות בה. למרות האוכל המועט שהצלחתי לגנוב כדי לחזק אותה , מצב הידרדר מאד . ללא תרופות וללא רופאים , לא הצלחנו לטפל בה. היא מתה ב15 במארס 1945 , בשעה שעבדתי במטבח הס.ס.

מקור :

 סימון וייל , חיים : אוטוביוגרפיה , הוצאת מטר  , 2010

 על סימון וייל :

סימון וייל נולדה בשנת 1928 בעיר ניס שבדרום צרפת למשפחה יהודית אתאיסטית וגדלה כילדת תפנוקים אהובה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נתהפכו חייה וחיי משפחתה על פיהם וסימון וייל מתארת את הזוועות שחוו היא ובני משפחתה במחנות הריכוז.
זמן קצר אחרי שובה מן המחנות נרשמה סימון ללימודי משפטים, נישאה וילדה שלושה ילדים, אבל לא ויתרה על שאיפותיה ופתחה בקריירה מקצועית ופוליטית מצליחה וארוכת שנים שבמהלכה כיהנה כשרת הבריאות בממשלת צרפת בשנים 1974 עד 1979, השנה שבה נבחרה גם לנשיאה הראשונה של הפרלמנט האירופי.

בשנים 19841993 כיהנה פעם נוספת בפרלמנט האירופי ועד 1989 שימשה מנהיגת הגוש הליברלי-דמוקרטי בפרלמנט

ב-2010 זכתה לכבוד ולהוקרה על פעילותה כנבחרה לאקדמיה הצרפתית והייתה לאישה השישית בלבד שבאה בשעריו של המוסד היוקרתי בן מאות השנים..
 וייל נפטרה ב-30 ביוני 2017, שבועיים לפני יום הולדתה ה-90.

 


 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…