דלג לתוכן הראשי

סימון וייל , בת 17 , עובדת במטבח של חיילי ס.ס בברגן בלזן



"אחרי צעדת המוות שעברנו ממחנה אושוויץ-בירקנאו הגענו לברגן בלזן בינואר 1945 . בברגן בלזן לא היה שום ארגון מנהלתי, שום מזון , שום טיפול רפואי , וכן היה מחסור במים , לאחר שרוב הצינורות התפוצצו, ואם לא די בכל אלה כדי לאמלל את צללי השלדים שתרו אחרי אוכל , פרצה במחנה מגפת טיפוס. רק בקצה של ברגן בלזן היה מחנה משנה של  הס.ס . עם מטבח אוכל ומים. אבל לשם לא הגיעו יהודים.

בברגן-בלזן רצה הגורל שאפגוש שוב את ה- Lageralteste  , אותה פרוצה זקנה שכבר הצילה פעם את חיינו בבירקנאו. היא הלכה בעקבות מנוסת הבהלה של המחנות והפכה לממונה על מחנה ברגן-בלזן. היא זיהתה אותי מיד וביקשה ממני לבוא  אליה למחרת בבוקר לפני תחילת היום, מה שאכן עשיתי.  היא מיד שלחה אותי למטבח של אנשי הס.ס.

המחווה החדשה הזאת ללא ספק הצילה אותנו ממוות ברעב, כפי שאירע לרבים אחרים. יחסה של אותה אישה נותר תמיד בגדר תעלומה. בימים שלאחר השחרור נודע לי שהבריטים תלו אותה.

כל היום נאלצתי נאלצתי  לרסק תפוחי אדמה עד שכפות ידי דיממו. שקדתי על עבודתי בכוחות אחרונים, כי יותר מכול חששתי שיסלקו אותי מהמטבח הזה שבו , למרות הפחד שלי ותנועותי המסורבלות, הצלחתי לא פעם לסחוב קצת אוכל עבור אמא ומילו. פעם אחת נתפסתי על ידי  חייל ס.ס כשגנבתי קצת סוכר. הוא הסתפק בנזיפה חמורה לפני שנתן לי ללכת , עם הסוכר.

העבודה במטבח היתה מפרכת כמו החיים במחנה כולו. בשבועות האחרונים ישנתי בקושי שעתיים-שלוש בלילה, בגלל האזעקות הבלתי-פוסקות. היינו יוצאות מהמטבח בשעות כה מאוחרות שהייתי נרדמת בהליכה. ההפצצות הלכו ותכפו ומנעו לא פעם את שובנו לצריף, שם בקושי היה מקום להשתרע או אפילו לשבת , בבוקר היינו קמות לפני אור היום כדי להיות מוכנות לצאת לעבודה עם שחר, מותשות מן המחסור בשינה אבל מתאמצות בכל מחיר שלא להתבלט, כי עבודה במטבח ה.ס. ס. העניקה איזהשהו ביטחון קלוש של נמות ברעב. אמא היתה כבר מוחלשת מאד מן הכליאה במחנה, העבודה הקשה וצעדת המות המתישה דרך פולין צ'כיה וגרמניה. מחלת הטיפוס לא איחרה להכות בה. למרות האוכל המועט שהצלחתי לגנוב כדי לחזק אותה , מצב הידרדר מאד . ללא תרופות וללא רופאים , לא הצלחנו לטפל בה. היא מתה ב15 במארס 1945 , בשעה שעבדתי במטבח הס.ס.

מקור :

 סימון וייל , חיים : אוטוביוגרפיה , הוצאת מטר  , 2010

 על סימון וייל :

סימון וייל נולדה בשנת 1928 בעיר ניס שבדרום צרפת למשפחה יהודית אתאיסטית וגדלה כילדת תפנוקים אהובה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נתהפכו חייה וחיי משפחתה על פיהם וסימון וייל מתארת את הזוועות שחוו היא ובני משפחתה במחנות הריכוז.
זמן קצר אחרי שובה מן המחנות נרשמה סימון ללימודי משפטים, נישאה וילדה שלושה ילדים, אבל לא ויתרה על שאיפותיה ופתחה בקריירה מקצועית ופוליטית מצליחה וארוכת שנים שבמהלכה כיהנה כשרת הבריאות בממשלת צרפת בשנים 1974 עד 1979, השנה שבה נבחרה גם לנשיאה הראשונה של הפרלמנט האירופי.

בשנים 19841993 כיהנה פעם נוספת בפרלמנט האירופי ועד 1989 שימשה מנהיגת הגוש הליברלי-דמוקרטי בפרלמנט

ב-2010 זכתה לכבוד ולהוקרה על פעילותה כנבחרה לאקדמיה הצרפתית והייתה לאישה השישית בלבד שבאה בשעריו של המוסד היוקרתי בן מאות השנים..
 וייל נפטרה ב-30 ביוני 2017, שבועיים לפני יום הולדתה ה-90.

 


 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…