דלג לתוכן הראשי

התינוק מטרזין שנעשה לתת-אלוף מיקי וינר, קצין הרפואה הראשי של צה"ל.




ביולי 1943 יצאה הגזירה מטעם מפקדת האס.אס, לסיים כל הריון בגטו. ראשי הביתנים היהודים נצטוו לדווח על כל אישה הרה הידועה להם, תחת איום בעונש כבד. באוגוסט כבר הודיע מפקד הגטו, האוברשטורמפיהרר בורגר, שמעתה כל אם שתלד תישלח יחד עם בן הזוג וילדיה בטרנספורט הבא למזרח. בזה אחר זה חויבו הזוגות לחתום על הסכמה לבצע הפלה. על פי המספרים הרשמיים בוצעו בגטו 360 הפלות כאלה, אך כנראה מספרן היה רב יותר.

גם אחרי איסור ההריון נולדו בגטו תינוקות ספורים, בדרך נס ובסיועם של רופאים ואחיות שהסתכנו בענישה. לגונדה רדליך, אחד המנהיגים הציונים בגטו, שיחק המזל: רופא נשים יהודי הציל את חייה של אשת קצין אס.אס, שילדה פג מת, ובתמורה הורשו עשר נשים יהודיות ללדת. אחת מהן היתה גרטי, אשתו. ב-16 במרס 1944 רשם גונדה ביומנו: "נולד בני, השם ישמור עליו".

לבן קראו דן פטר, ואביו ניהל עבורו מרגע שנולד יומן נפרד, בעברית: "אומרים שבדורנו אין מתרחשים נסים. מתרחשים, בני, כי בנס ניצלת גם אתה", כותב גונדה לבנו, "מודה אני שאמך הייתה חזקה ממני. זכור זאת, בני, וכבד בכל אישה את אמך הגיבורה, בלעדיה לא היית חי היום, לא היית משחק ושמח". בראשית ספטמבר 1944 קנו גונדה ואשתו עגלת ילדים ישנה תמורת מזון, וב-6 בספטמבר כותב גונדה לבנו משפט אחרון: "מחר ניסע, בני, בטרנספורט, כמו שנסעו אלפים לפנינו. מי ייתן וזמן גאולתנו קרב". למחרת נשלחו גונדה, גרטי ודן לאושוויץ. העגלה נשארה מיותמת על רציף הרכבת שהובילה לתאי הגז.

מזלה של גרטה וינר, שטיפלה בגטו בחולי שחפת, שפר יותר: היא הצליחה להסתיר את הריונה עד לחודש השמיני, וכאשר נתגלה, הסתכן רופא הנשים שלה והודיע להנהגה היהודית בגטו כי הפלה בשלב כזה פירושה גזר דין מוות לאם. התינוק, מיכאל, נולד שבועיים לאחר שאביו, ולטר, נשלח בטרנספורט האחרון לאושוויץ, בסוף אוקטובר 1944. גרטה ומיכאל ניצלו ועלו ארצה, ולימים נעשה אותו מיכאל וינר לאלוף מיקי וינר, קצין הרפואה הראשי של צה"ל.

בתפקידיו הקודמים היה ד"ר מיקי וינר קצין הרפואה של חטיבת גולני בעת מלחמת יום הכיפורים
מקור וקרדיט : טל בשן

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…