דלג לתוכן הראשי

יואל בן-פורת , פרטיזן בן 11



 לימודים ב”חיידר”, בבית ספר “תרבות”. משפחה שנספתה כילד בשואה, גטו, מחנה עבודה, פרטיזן ביערות. בן 11 בלבד. עלה כמעפיל, נתפס על ידי הבריטים, גורש למעבר בקפריסין, הגיעה ארצה… ולאן? להגנה על יד מרדכי, מסמלי מלחמת העצמאות.
35 שנים שירת יואל בן פורת בצה”ל, וכמעט כל שירותו במודעין. חבריו והוא, דורות של קצינים וחוגרים, הקימו את אחת היחידות שבמשך שנים אסור היה לרמוז על קיומן, והיום כל ילד יודע את שמן ועבודתן: 8200, יחידת ההתרעה המרכזית של אמ”ן. הם הקימו מערך שאם פעם יהיה אפשר לפרסם פרטים עליו, לא יהיה איש בעולם ובארץ שיאמין לפרטים.
את (כמעט) כל שנותיו, חייו, לילותיו, ישותו, השקיע יואל בן פורת במערך ההתרעה לאפשרות של מלחמה – ולקראת המלחמה ההיא עמד בראש היחידה. הוא היה המתריע הלאומי “בן אדם, צופה נתתיך לבית ישראל, ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני”.
בשבוע שקדם ליום הכיפורים ההוא העביר יואל בן פורת את כל מה שנקלט ביחידה 8200 לידיעת הממונים עליו באמ”ן, אבל לא “הפך שולחנות”. הוא ראה את חשרת הסופה קרבה ובאה, אבל “למה לא נשכבת לפני הדלת שלי”? שאל אותו הרמטכ”ל, דדו, אחרי. יואל לא שבר את ההיררכיה, לא דילג על מפקדים שהרגיעו אותו, ההתרעה שלו לא הבקיעה חומות – והאזעקה ההיא, המפתיעה, ב-2 בצהרים ביום הכיפורים, שברה אותו.

תא”ל (מיל.) יואל בן פורת ז”ל (1931-2007)
יואל בן פורת נולד במאי 1931 בעיירה סקלאט שבפולין (כיום אוקראינה( להוריו יוסף ומלכה ויינראוב. בהיותו בן 11 ניצל מאקציה של הגרמנים, בה נספו הוריו ואחיו צבי, ונמלט ליער, שם חי שנתיים עם קבוצת פרטיזנים.
 בשנת 1947 עלה ארצה עם קבוצה של השומר הצעיר, במסגרת העלייה הבלתי ליגאלית, כשבדרך נעצר על ידי הבריטים ושהה מספר חודשים במחנה מעצר בקפריסין. עם עלייתו לארץ היה ממקימי קיבוץ גזית שבעמק.
 יואל התגייס לצה”ל ב-1949 ולאורך כל דרכו שירת בחיל המודיעין, כשהוא מגשים גם את חלקה השני של צוואת אביו המנוח: “אחרי המלחמה, עלה לארץ וחיה בקיבוץ, או שתהיה חייל”.
 תוך כדי שירותו גם למד שפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים.
 יואל היה ממקימי שופר, מרכז ההתרעה הראשון ביחידה 8200. הוא שירת ביחידה במגוון תפקידים ועלה בסולם הדרגות עד שמונה, בשנת 1972, למפקד היחידה.
 במלחמת יום הכיפורים התריע באופן חד משמעי על פרוץ המלחמה, ואולם הידיעה ההתרעתית שסיפק לא הועברה על ידי מפקדיו לצמרת צה”ל, עובדה שבגינה לא סלח לעצמו עד יום מותו.
 עם סיום תפקידו כמפקד היחידה ב-1976 מונה לדובר צה”ל, ולאחר מכן לסגן נספח צה”ל בוושינגטון. עם שחרורו מהצבא המשיך לעסוק במסגרת צה”ל, כאזרח, בחקר תורת המודיעין ואף פירסם כמה ספרים בנושא. כמו כן הוציא ב-1991 את ספרו “נעילה” המספר את סיפור חייו ובמקביל את סיפור הפתעת מלחמת יום כיפור.
 הוא נפטר בט’ באדר תשס”ז. הותיר אשה, שתי בנות ושלושה נכדים.
יואל, יוּלֶק ויינראוב, היה ילד בן 11, באקציה

יואל, יוּלֶק ויינראוב, היה ילד בן 11, באקציה של 21 לאוקטובר 1942, בעיירת הולדתו סְקָלָט שבגליציה המזרחית (אז פולניה ,כיום אוקראינה).
אקרא כאן בפניכם, מתוך עדותו המוקלטת של יואל (1995)לצורך משפט בגרמניה:
“כשהגעתי לרחוב שליד בית הכנסת נראה היה כאילו העיירה מתפוצצת. עוצמת היריות והצעקות הייתה כה גדולה שהיהודים נתקפו בהלם, וזו אכן הייתה מטרתן. הגרמנים והשוטרים האוקראינים, שהקיפו אותנו מכל עבר, התנפלו עלינו, ואני הייתי בין עשרים או שלושים היהודים הראשונים שנתפסו. הובילו אותנו מיד לבית הכנסת. שם נעצרנו מול דלת הברזל הגדולה שהייתה סגורה ומסוגרה. אני זוכר חייל גרמני שהחזיק רימון יד, הולך אל הדלת הכבדה ותולה את הרימון על ידית הדלת. אחרי כן פנה לצד הבנין והפעיל את הרימון במשיכת חוט וכך התפוצצה הדלת ונפתחה. אז כבר הצטרפו אלינו עוד אנשים והיינו בחזית בית הכנסת כחמישים-שישים יהודים שדחקו בהם להיכנס פנימה.
 המקום הקדוש היה רחב ידיים וריק כשהוכנסנו לתוכו, אבל בכל כמה דקות הובאו פנימה אנשים נוספים ובתוך שעה התמלא בית הכנסת במאות קורבנות. מכיוון שנתפסתי לבדי, החלטתי לעמוד בסמוך לכניסה הקדמית כדי לראות אם יביאו את הורי. אפילו בגיל צעיר זה הבנתי שמוטב להם לא להיתפס. עם זאת חשבתי שאם יובאו, לפחות אהיה איתם ולא לבדי, אני זוכר שנשארתי בכניסה כל אותו זמן, וראיתי שדוחקים פנימה עשרות אנשים בכל דקה או שתיים. אחדים מהם היו פצועים וכולם היו מבוהלים. לא ידענו מה בדיוק עתיד לקרות לנו, אבל ידענו שמכאן ייקחו אותנו למקום נורא. בפנים שררה אווירה של הלם ואימה. חלל האוויר היה מלא בגניחות ובצעקות הפצועים ובתפילות ובכי של הקורבנות הלכודים. אחרי שעות אחדות, משהתמלא המקום הקדוש עד מחציתו, הופיע אוברשטורמפיהרר מילר. הוא נכנס, שלף את אקדחו וירה באקראי לתוך הקהל. הדבר גרם לאנשים לסגת לעומק בית הכנסת ואפשר למילר לראות כמה מקום עוד נותר להכנסת קורבנות נוספים פנימה.
 עמדתי בכניסה עוד שעות אחדות. לפתע ראיתי את דודתי אסתר צימר, אחותה של אמי, את בתה בת ה-16, בטקה, ואת בנה בן העשר, יצחק; משפחת יהושע צימר הובאה לבית הכנסת. יהושע צימר היה סגן ראש היודנראט של סקלט, ומשום כך הבנתי שמשפחתו נלכדה בטעות וקרוב לוודאי שתשוחרר. צדקתי. החלטתי להיצמד אליהם ולא להרפות. איני זוכר כמה זמן חיכינו, אולי חצי שעה או שעה. לבסוף נכנס קצין ס”ס עם רשימה והחל לקרוא שמות של משפחות חברים ביודנראט ובמשטרה היהודית שנתפסו. ביניהם קרא בשמותיהם של דודתי ושני דודני.
 באותה עת היה בית הכנסת מלא כמעט לגמרי והכל דחפו. כשקראו בשמות בני משפחת צימר נדחפנו גם אנחנו בניסיון לצאת החוצה.
 בצאתנו, הבחין בי דודי בחברת אישתו וילדיו, והחוויר. קצין ס”ס ניגש ושאל את דודי “זו משפחתך?”
הוא ענה “כן”
“כולם, האישה ושלושת הילדים?”
שוב ענה דודי “כן”.
“אבל אמרת לי שיש לך אישה ושני ילדים”, סינן האיש ס”ס.
“לא, שטורמפיהרר שלי, אמרתי אישה ושלושה ילדים”.
“אל תשקר, כלב שכמותך! אמרת אישה ושני ילדים”
הבטתי בדודי ועינינו נפגשו. חיי היו תלויים בחוט השערה של תשובתו הבאה. אחת משתיים: או שייבהל ויאמר ששגה ויכחיש שאני בנו, או שבמחיר סיכון חיי אשתו וילדיו יטען שאני בנו וכך יציל אותי. דודי חזר על דבריו כמעט בקול צעקה, “אמרתי אישה ושלושה ילדים”. היו חילופי צעקות נוספים בין דודי לאיש הס”ס, אך לבסוף הורו לשחרר אותי, את דודתי ושני דודני. נלקחנו ליודנראט ושם הוחזקנו במהלך האקציה – שנמשכה עוד שני לילות, יום וחצי.
אחרי האקציה נודע לי שאבי נתפס גם הוא ונהרג סמוך לבאר של כיכר השוק בסקלט, שמשם ניסה להימלט. אמי ושלושת אחיה, ישראל, חיים ויואל בויאר, נתפסו כולם. אמי קפצה מהרכבת, אבל נורתה ונהרגה סמוך לבורקי-ויילקי. גם שלושת אחיה קפצו מהרכבת; שניים מהם נהרגו אחרי הקפיצה ורק אחד מהם, ניצל.”
 מ-8307 היהודים שהתגוררו בעיירתו של יואל, סְקָלָט, שרדו בשואה 193, ביניהם יוּלֶק הוא יואל שלנו.
   פתיל חייו של יואל, כבה בשנית, בצהרי יום הכיפורים ה-5 לאוקטובר 1973.  בתוך שניה התמוטט שוב העולם אל מול עיניו, כשהוא חווה שוב את אוזלת ידו של האדם אל מול כוחות הגורל.
 חרף חרדותיו וחרף התרעותיו על הסכנה למלחמה שבפתח (ואני מעיד על כך, אישית, ממגע יום-יומי עם יואל באותם ימים) וחרף העובדה שגם אם אכן שימש נדבך חשוב ביותר בנושא ההתרעה, הרי שהאחריות להערכה ולמתן ההתרעה לא הייתה על כתפיו, הרי שיואל ביושרתו הקיצונית, לא התחמק כלל מאחריות. אדרבא!!
 הייתי עד לשיחה שהתקיימה, שבועות מספר לאחר תום מלחמת יום-הכיפורים, בה אמר יואל לרמטכ”ל דדו : “אינני יכול לסלוח לעצמי שלא  הגעתי אליך  להפוך את שולחנך?!?”
 יואל לא סלח לעצמו. יואל לא עשה הנחות לעצמו. יואל ייסר את עצמו וקיבל על עצמו ובפני עצמו, את מלוא כובד האחריות לאי-מתן ההתרעה למלחמה. וכך נטל את חייו במו-ידיו.
 יואל התאבד בעודו בחייו, כשהביטוי החיצוני לכך היה יציאה מאיזון ודעיכה מתמשכת. היטיב לקלוע, איתן הבר כשכתב אשתקד על יואל כי “בכל השנים הללו הוא היה מת מהלך בתוכנו”.
 ואכן השנים שלאחר מלחמת יום-הכיפורים, היו שנים רעות ליואל. לא רק שעולמו חרב בשניה, אלא שכל מאמציו, לעמוד שוב על רגליו ולזכות באחריות חדשה כלשהי, עלו בתוהו.
 רבנו ומורנו האהוב יואל נאלץ להתדפק על דלתות רבות ולמצוא עצמו דחוי, ע”י כל אותם שהאירו לו פנים קודם לכן.
  וכך הלך וכבה יואל בהדרגה..
 לפני כ-15 שנה, עבר יואל אירוע מוחי, שהגביל מאד את תנועתו. מאז 1996 הוא היה מצוי במצב שדרש טיפול של עובד סיעודי ,24 שעות ביממה,דבר  שסייע גם לצביה התומכת, האוהבת האמיצה והמסורה מכל ליואל.
  לא סוד הוא שיואל, מצא עצמו, מאז, עזוב ונשכח.
כשהוא מוגבל בתנועה, קריאה ודיבור, אך צלול,  צמוד למיטתו או לכורסא שאל מול הטלביזיה, הוציא יואל בבדידות מכאיבה ועולבת את שנותיו האחרונות.
  וההפסד היה גדול מאוד.
וכך נהנו רק מעטים שבמעטים מחוכמתו הרחבה והעמוקה של יואל שלא דעכה כלל והאירה עד יומו האחרון.
  חבל על דאבדין ולא משתכחין !


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…