דלג לתוכן הראשי

דוד לאור, אבי "ילדי טהרן", 2002-1915



מפולין לארץ ישראל - דרך טהרן, קראצ'י וסואץ

דוד לאור, אבי "ילדי טהרן", 2002-1915
הוא נולד בקרמינצ'וק שבאוקראינה, ובגיל רך חווה פוגרום שעשו קוזקים בכפרו. הוא גדל בווילנה אך בהיותו בר מצווה החליט לא להיות דתי כסבו, הרב מרדכי ורניק. הוא למד בגימנסיה "תושיה", היה פעיל בשומר הצעיר וערב מלחמת העולם השנייה גויס לצבא הפולני. כשפלשו הנאצים לפולין הוא כמעט נורה למוות על ידי חייל גרמני, אך הצליח לברוח מזרחה אל בית סבתו בפינסק. בקיץ 1941 הוא נעצר על ידי הנ-ק-וו-ד בגין פעילות ציונית ונשלח לעבודות כפייה.
עם פלישת הנאצים לבריה"מ, ביוני 1941, התירו הרוסים לפליטים הפולנים שגורשו לסיביר ולמקומות אחרים (בהם היהודים) לחזור לאזורים החמים יותר של בריה"מ, ולמספר יתומים - להצטרף לצבא אנדרס הפולני, שיצא לאיראן, לקראת הצטרפותו למערכה נגד גרמניה. דוד נתן לקצין צי רוסי את מגפיו בתמורה למדים, ועמם הצליח להתגלגל מקארליה עד איראן. בקיץ 1942 הוקם בית יתומים בטהרן עבור ילדים יהודים והוא התמנה כמנהלו. הוא החל במלאכה הקשה של איסוף ילדים יהודים מפולין, שנמסרו למוסדות נוצריים והגיעו עם צבא אנדרס לאיראן.

כשהלך עם אחד הילדים לחלץ את אחותו, שנחשבה כבר לנוצרייה, היא דחתה את אחיה בבוז: "אינני סובלת יהודונים מסריחים שצלבו את ישו!" הוא נתן לילדים בגד, מזון ותקווה, וכדברי האלוף חיים ארז, אחד הילדים, החזיר להם את הברק לעיניים. כל בוקר התייצבו הילדים למסדר, שרו את ההימנון "אנו עולים ושרים, על חורבות ופגרים!" וגמעו בצמא את סיפורי המדריכים על ארץ ישראל עם השמש החמה ותפוחי הזהב. הוא גייס כמדריכה נערה בשם רחל דרקסלר, שאף היא עברה מסע ייסורים דומה בבריה"מ. לימים תהיה לאשתו. את סיפורם הביאה דבורה עומר ב"התחנה - טהרן".

בערב יום הכיפורים הוא הוליך את הילדים לבית הכנסת בטהרן לתפילת כל נדרי, והצטרף לבכיים. בנובמבר 1942 הוא דיווח: "בין הקטנים מורגשת 'התבגרות שלא בעתה' וצחוק ילדים אינו מופיע על פניהם". ניסיון להגיע לארץ ישראל דרך עיראק נכשל ולכן הפליגה הקבוצה באנייה לקראצ'י. אחרי שבועיים בחום המתיש הפליגו הילדים באונייה אחרת למצרים, מתחמקים ממוקשים ימיים. מנמל סואץ הם הוסעו ברכבת דרך סיני לארץ ישראל וב-18 בפברואר 1943 הגיעו 719 הילדים לארץ, והתקבלו בהתרגשות רבה. לצד האושר נתקף דוד, ששינה כבר שמו ללאור, בתחושת ריקנות משום שתפקידו תם. הוא נפגש עם אחיו צבי, שעלה לפני שנים וזה הציע לו להצטרף לקיבוצו יקום. דוד העדיף ללכת עם כמה מחניכיו למשמר העמק, אולם אחרי ששמע מיעקב חזן שבחים על בריה"מ ועל סטלין "שמש העמים", החליט לעזוב. אחרי המלחמה נודע לו כי איש ממשפחתו לא שרד.

דוד התגייס לצה"ל, היה ממקימי מח"ל (מתנדבי חו"ל) ומראשוני חיל הסעד. הוא הושאל לאגודה למען החייל, שם פעל רבות להקמתם של מתקנים בכל רחבי הארץ, וכן היה פעיל ב"בני ברית". אולם לבו נותר עם "ילדיו", שעליהם כתב נתן אלתרמן כי "גם אחרי שירבו הם שנים ויזקינו... ייקראו הם עדיין ילדי טהרן". הוא הצטער על הפולמוס שעורר מפעלו (עיתונים חרדיים ממשיכים להעלות עד היום את הטענות, שהושמעו כבר אז, על "הוצאתם של ילדי טהרן לשמד" כביכול, משום שבארץ לא נשלחו לחינוך חרדי).

הוא עקב אחרי השתלבותם הלא קלה של הילדים בחברה הצברית (השתלבות שבן ציון תומר, מילדי טהרן, תיאר במחזהו "ילדי הצל"), ודאב את נפילתם של 45 מהם במלחמות ישראל, בהם אורי בר, שהסתער עם רובה מיושן על הטנק הסורי בדגניה; הדסה (הלינקה) למפל שכאלחוטאית בפלמ"ח נפלה בקרב לטרון; ועמנואל לנדאו, שהיה אחד מתריסר מקבלי אות הגבורה בתש"ח (את שמם הנציח בספר אחד המדריכים, מאיר אהד). הוא אירגן כנסים מרגשים בימי השנה לעלייה והתגאה בהצלחת ילדי טהרן, כמו אלימלך (מיילך) כנר, לשעבר סגן ראש העיר פתח תקוה, הרב יוסף גליקסברג, רבה הראשי של גבעתיים, האלופים יאנוש בן-גל וחיים ארז, איש הכלכלה אריה מינטקביץ' ואחרים.

לכתבה המלאה בעיתון "הארץ"


 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…