פורסם במקור בחוברת עלים
22.04.1959
פורים 1946:
בחדר האוכל הענק של בית מרגוע בעיירת קייטנות פולנית מפורסמת מגיע הנשף לשיאו, תזמורת צוענים מושכת את מנגינותיה, עשרות ילדים מחופשים רועשים בקולי קולות. המורה הג`ינג`ית מצמידה אותם זוגות - כולם פותחים ברונדו. בנשף משתתפים רק ילדים מגיל 9 עד 16. הקטנים ישנים כבר. הקטנים אלה מגיל שלוש עד תשע, ביניהם חמישה אשר אך אתמול נקנו ממנזר קתולי תמורת כמה שקי קמח וסוכר. ההתרגשות גדולה - מחר יוצאים לטיול גדול. בני השש עשרה יודעים מה טיבו של הטיול, אך הצעירים תמהים: מדוע לא כולם ישתתפו?
הלילה האפל לא הספיק להיכנע לבוקר האפור וכבר קמים, אורזים את החפצים ומקבלים הסבר על הטיול: אנו נוסעים לפלשתינה. הועד היהודי מתנגד, על כן המנהלת היא לנה, פשוט גונבת את כל הילדים ולוקחת אותם ארצה. נשארים אך אלה, שקרוביהם מתנגדים לכך שיסעו.
יומיים מאוחר יותר אנו בתחנת גבול צ`כית. הצ`כים רוצים להחזיר אותנו לפולניה. לנה קיכלר מלמדת אותנו את תורתו של גנדי: התנגדות פסיבית. יש יותר ילדים מאשר דרכונים. שום דרכון אינו מתאים לילד כלשהו. הפקיד סופר אותנו שלוש פעמים, כל פעם התוצאה אחרת. דואגים לכך הבנים הגדולים. הפקיד המבולבל מוותר.
סוף סוף ניתנת
הרשות לנסוע לפראג. הרכבת יוצאת בלילה. טור ארוך של ילדים מנומנמים מתקדם לעבר
הקרונות. הגדולים נושאים את התינוקות בתרמילי גב. יתר התרמילים מלאים בגדים. ילדה
אחת שכחה לסגור את תרמילה, לאט לאט נושרות שמלות, גופיות, מגבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה