"ניצלתי את חזותי הארית בכדי להנצל"
מאת: מרדכי סוננברג
סיפורו של מרדכי סוננברג, מילדות בשנת 1926 בעיר
לודג', בפולין ועד לעלייה לישראל
"שמי מרדכי סוננברג,
נולדתי בשנת 1926 בעיר לודג', בפולין.
בראשון לספטמבר שנת 1939, החלה גרמניה בהפצצות
כבדות ביותר של ערי פולין בכלל, וורשה בפרט. הפצצות אלו היוו את תחילתה
של מלחמת העולם השנייה. היו לנו קרובים בורשה, משפחת סוננברג, שחיו תחת מלחמה
ומצור כשישה שבועות, הפולנים נגד הגרמנים. יום אחד הוריי דיברו על כך שיש צורך
לבדוק מה שלום קרובינו, ושקלו גם לעבור מקום מלודז'. לא היתה אז תחבורה, ולעבור
יותר מ-100 ק"מ לורשה היה בעייתי, ולכן החלטתי לסוע לבד תוך שאני מנצל את
חזותי הארית.
הכביש היה עשוי מאבנים עגולות שכונו "ראשים של
חתולים" בתרגום לעברית מפולנית. הטרמפ הראשון שתפסתי לכיוון ורשה היה עם
גרמנים, עד העיר קרושקי, עיר אשר היוותה תחנת ביניים לערים רחוקות יותק, ובנוסף יש
בקרושקי תחנת רכבת לורשה. הגעתי לקרושקי בערב, ופניתי לזוג צעיר בשאלה "איך
כדאי להגיע לורשה?". הם לקחו אותי לכפר קטן בו גרו, ובו היו אופים לחם אשר
מכרו ביום למחרת בעיר הגדולה. הם ייעצו לי לישון אצלם ולהמשיך בדרכי למחרת, ואכן
כך היה, הגעתי בצהריים לורשה.
העיר ורשה הייתה מופצצת ולא מצאתי את משפחתי בביתם.
שאלתי וחיפשתי אך לא מצאתי אף אחד. השעה היתה לפנות ערב, הייתי רעב ולא היה היכן
לקנות אוכל. פניתי לכביש לכיוון לודז', אך אף אחד לא עצר, עד שפתאום עצרה כרכרה
אותה הובילו שני סוסים. על הכרכרה ישבו אישה יחד עם שני ילדיה, האחד בגילי, והשני
קטן ממני במעט. לבשתי מעיל כחול של בית הספר, ועליו מספר סידורי על מגן כסף, כמו
בכל הגימנסיות. סיפרתי לאישה את שארע לי, ועל כך שאני מחפש את דרכי הביתה לעיר
לודז'. אותה אישה הציעה לי ללון אצלה במשק, ושלמחרת בבוקר תסדר לי טרמפ לכיוון
לודז'. החלטתי להצטרף ועליתי על הכרכרה. פתאום האישה אמרה לי "הגעת לי כמו
משמיים!", וסיפרה לי כי גדוד של גרמנים התארח אצלם במשק, ומכיוון ובני משפחתה
אינם יודעים גרמנית ואני למדתי גרמנית ושולט לא רע בשפה, היא ביקשה ממני להיות
המתורגמן שלהם.
הגענו אל
משק גדול מאוד, בית מפואר, וניתן היה להבחין שהם משפחה אמידה ביותר. התרחצתי,
החלפתי בגדים, וקראו לי כאשר הגרמנים הגיעו. צחקו על הגובה שלי, והסברתי להם שאני
למדתי גרמנית בבית הספר. תחילה תרגמתי ברכות של הכרות, ולאחר מכן כל חייל סיפר על
תפקידו בכח. זלסקי, בעל המשק, ביקש ממני להגיד לחיילי הגדוד שהם "אוהבים
יהודים", וחשבתי לעצמי שאלו גילויי אהבה מוזרים! אך לאחר מכן המשיך זלסקי
ואמר: "אנחנו כל כך אוהבים יהודים, שהיינו מרצפים את ורשה המופצצת בראשיהם של
היהודים". עידנתי במעט את המשפט בעודי מתרגם לגרמנית, אך המשפט נשאר חרוט
בראשי. המשכתי ללון במשק במשך יומיים נוספים אך תחושותיי היו קשות. פחדתי שיגלו את
יהדותי, ובעיקר חששתי מהמקלחת. מזל שמתקלחים לבד."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה