ב-1946, בהיותה בת 17, עלתה ארצה יחד עם בעלה אברהם שילוני- איתו התחתנה לאחר היכרות של שבועיים וחצי על מנת לעלות לארץ (לאברהם הייתה אשרת עלייה לארץ). השניים הגיעו לקבוצת כנרת, שם חיו במשך 3 שנים והקימו שם משפחה. לפרומה יש שני בנים, שישה נכדים וחמישה נינים. היא מרגישה שזהו הניצחון האישי שלה.
ילדותה של פרומה
פרומה התגוררה, לפני תחילת המלחמה, בעיירה רוקיטנו בפולין. בשנת
1939 נכבשה העיירה ע"י הרוסים ובשנת 1941 כבשו הגרמנים את האזור והחלו בחיסול
היהודים. פרומה מתארת כי בתחילה היהודים לא האמינו לחיסולים בערים הגדולות בפולין
ולכן היא ומשפחתה לא עזבו את רוקיטנו, למשמע השמועות. הגויים בעיירה אמרו שיישמרו
על פרומה ועל משפחתה מציפורני הכובש הנאצי.
בחודש ספטמבר 1942 אספו את כל היהודים מהאזור שבו
חיה פרומה וריכזו אותם בבתי העיירה- מספר משפחות נדחקו לתוך בית אחד- היה זה מעין
גטו אך לא מגודר. משפחתה של פרומה גרה אצל משפחה אחרת קרוב לשוק העירוני אשר עמד
על ארבע כיווני רחובות. עוד באותו החודש, הוציאו את כל היהודים, 1600 במספר, ילדים
לחוד, גברים לחוד ונשים לחוד. היהודים נספרו ע"י הגרמנים והוחזרו לבתיהם- כך
נעשה פעמיים בפרק זמן של מספר חודשים.
באחת הפעמים שספרו את היהודים הגיעו הגרמנים לעיירה והיהודים
ברחו לעבר יערות האזור. פרומה ברחה עם אביה, אחיה ואחותה (לפרומה היו אחות ושני
אחים), ללא אימה. כאשר הגיעו ליער פרומה חיפשה את אימה והגיעה לדמות שלבשה אותה
השמלה שלבשה אימה- אך לא הייתה זו אימה- הבריחה ליערות הייתה למעשה הפעם האחרונה
שפרומה ראתה את אימה, בהיותה בת 13. פרומה מתארת בסיפורה את אחיה בן ה-10, ארהל'ה,
שברח והתחבא על אחד מגגות הבתים (עליית גג). בסיום המלחמה סיפרו למשפחתה של פרומה
שהשכן, שהיה חבר המשפחה, שאצלו התחבא האח, הרג אותו ונערה נוספת ששהתה עימו.
כתגובה הרגו היהודים, בסוף המלחמה, את אותו השכן שרצח את אחיה.
ההישרדות ביער
מאז הבריחה מהגרמנים נשארו פרומה, אביה, אחותה ואחיה ביער. אביה
מצא מקום לה ולאחותה אצל גויים- להם שילם בכסף כדי שיישמרו עליהן. הגויים חיו בכפר
ליד העיירה שבה חיה פרומה. האחיות היו יושבות ביום ברפת ובלילה היו יושבות בבית.
בימי החורף הן היו מתחבאות בתנור הפשתן. אחותה של פרומה התחבאה מאחורי ארון שהוצב
באלכסון (האחות הייתה אז בת 17 ופרומה בת 12). אחיה של פרומה פגש יהודים ביער וחי
איתם שם. באחד מן הערבים הגוי שאצלו התחבאה פרומה יצא לבלות וסגר את כל תריסי
הבית, פרט לחלון אחד שנשאר פתוח. פרומה נותרה בבית הגוי עם שתי בנותיו. גוי אחר
שעבר ליד הבית הבחין בפרומה מבעד לחלון הפתוח ודיווח על כך לתושבי הכפר. הגוי
שאצלו התחבאה פרומה נאלץ לבקש ממנה לעזוב את ביתו, מפאת חשש לחייו. פרומה ברחה
ליער כאשר כלבי הגויים רודפים אחריה ויריות נשמעות ברקע. בלילה היא הגיעה ליער
ופגשה את אחיה. האח התחיל לבכות למראה אחותו. אחותה של פרומה הגיעה גם היא ליער
והצטרפה לפרומה ולאח. לאחר מכן, הצטרפה אליהם אישה עם ילד קטן.
עוד באותו הלילה שבו הגיעה פרומה ליער בשנית, הגברים, שהיו עם אחיה של פרומה מבעוד מועד, ברחו מהם על מנת להקטין את הסיכויים שיתגלו. ביער נשארו פרומה, אחותה, אחיה, האישה והילד הקטן שנשאה.
מדי יום היה יוצא
אחיה של פרומה לחפש מזון בכפר. המזון היה מועט והם נאלצו להסתפק בתפוחי אדמה בלבד.
פרומה מציינת שהבית שממנו הגיעה היה די דתי- אביה היה חילוני אך אימה הגיעה מבית
דתי. כמו כן משפחתה הייתה עשירה מאוד ואביה היה מקובל בקרב האוכלוסייה. הקבוצה-
פרומה, האח, האחות, האישה וילדה הקטן עברו מיער ליער, לא היה להם מקום להתקלח או
לעשות צרכים. באחד מן הימים הקבוצה גנבה גופייה מחבלי כביסה באחד הכפרים. הגויים,
שרצו ללמד את הקבוצה לקח, שלחו לעברם כלבים וירו לכיוונם. בערב אחר, הגיעה הקבוצה
לבית של גוי. הוא נתן להם מסרק, הדליק עבורם תנור ואירח אותם. אצבעותיו של הילד
הקטן קפאו והגוי טיפל בו במסירות- פרומה מתארת חוויה זו כנקודת אור בתקופה כה קשה.
הקבוצה שהתה ביער עד סוף 1944, תחילת 1945.
לאחר המלחמה
פרומה לא זוכרת עד היום כיצד נפרדה מאביה. לאחר המלחמה הגויים
סיפרו לפרומה שהם מצאו את אביה מת ולאות כבוד קברו אותו בבית הקברות של הסוסים.
אחיה של פרומה, ששהה עימה ביער, הצטרף ליחידות הפרטיזנים ונהרג בעת פיצוץ פסי
רכבת. פרומה ואחותה נותרו לבדן. לאחר המלחמה קיבלו השתיים, עבור בית ילדותן, פרה
וחזיר- איתם נסעו לעיר וחברו לניצולים ממשפחת אימן. אחותה של פרומה התחילה לעבוד
בדואר בתור טלפנית ופרומה התחילה ללמוד.
סיפור העלייה לארץ
פרומה עברה מפולין לגרמניה, אחותה התחתנה וחלתה. פרומה השתייכה
לעליית הנוער והוזעקה למשמע החולי של אחותה. פרומה רצתה מאוד לעלות לארץ ישראל
ולשם כך נישאה לבעלה המנוח, אברהם, שלו היה אישור עלייה לארץ. היא עברה במחנה מעבר
באיטליה לקראת עלייתה ארצה ו ב-26 ביוני 1946 הגיעה לארץ ישראל. תחילה התגוררה
בקבוץ כנרת ולאחר מכן עברה לטבריה.
שנים רבות עבדה כעוזרת לגננת ובשנת 1977, מפני שהיא יודעת את
השפה הרוסית, החלה לעבוד במרכז קליטה- עבודה שנמשכה 16 שנים. לאחר מכן, יצאה
לפנסיה עם תעודות הוקרה רבות.
פרומה מעידה על עצמה כי היא אינה מאמינה שעברה
תקופה כה קשה בחייה, אך חשה שבניה, נכדיה וניניה הם ניצחונה האישי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה