בתיה נולדה
בעיר שאוולי בליטא. עד היום היא זוכרת את פניו של החייל הגרמני שהיה מגיע שלוש
פעמים ביום למחנה הריכוז שטוטהוף ומחליט מי לחיים ומי לתאי הגזים. "גם היום
אני אזהה אותו ברחוב", היא אומרת ומוחה דמעה. לגטו שאוולי היא נכנסה כשהיתה
בת עשר.
"היינו משפחה גדולה, שבעה ילדים. אחותי הגדולה נעלמה לפני המלחמה, את אחותי
הקטנה לקחו באקציית הילדים. שני אחים היו איתי בגטו, שניים שירתו בצבא הרוסי, ועוד
אחד ברח לרוסיה".
אחרי שהגטו
חוסל היא הועברה עם אמה למחנה הריכוז שטוטהוף. "הבנים הלכו עם אבא לדכאו. אמא
שמרה עלי, וכנראה נראיתי ילדה גדולה. היו הרבה מתים כל הזמן. מאוכל, ממחלות,
מגרמנים. ערימות מתים. כל יום חדשים.
"אמא ואני שרדנו. אלמלא אמא לא הייתי חיה. היינו שם כמעט שנה. זה היה המחנה
האחרון ששוחרר בידי האנגלים במאי 1945".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה