לא תמיד החיים האירו פניהם לפסח, ניצול שואה שכבר בגיל ארבע
איבד את ילדותו. ילדות במובן של תחושת בטחון, יציבות ומוגנות. בגיל הזה, צעד
הילדון על גשר הגירוש מפולין לבילרוסיה ביחד עם שאר יהודי העיירה.
ילד בן ארבע... הולך ברגל קילומטרים.. בקור... מה הבנת?
"שאני רוצה לחיות. ידעתי שרוצים להרוג אותנו כי אנחנו יהודים". פסח נזכר ש"כבר בדרך כשהלכנו ברגל בשיירה, ירד מעלינו מטוס גרמני שירה בנו צרורות מתוך מקלע ושפך זפת רותחת. דודתי זרקה אותי לתעלה לצד הדרך ונשכבה מעליי וכך ניצלתי". המשפחה הגיעה בסופו של דבר מפולין לעיירה בשטח רוסיה בשם דראצ'ין."אבי היה עגלון שסחר בשוק השחור, עבירה חמורה בתקופת הקומוניזם. הוא נתפס ונשלח לכלא ואמי עבדה כתופרת ואיכשהו שרדנו. אז למדתי מהו רעב. היהודים התפלגו ולא היתה עזרה הדדית". מאז, טוען פסח שאין דבר גרוע יותר עבורנו היהודים מאשר הפילוג. אובדן קשרי העזרה ההדית והתמיכה. "הדבר הגרוע הנוסף", אומר פסח, "הוא שכשאתה נרדף אתה מקבל את המציאות הזו כטבעית. לכן היהודים הלכו ולא התקוממו. כשאני נזכר, היו מצבים ששוטר עם רובה הוליך עשרות גברים יהודים. הם יכלו להתגבר עליו בקלות, אלא שרוחנו נשברה וכשהרוח שבורה - העניין הפיזי הוא מה בכך. כילד חשבתי שזה מגיע לנו. רק אחרי שנים רבות הבנתי שלא".
באחד הימים בעוד שאביו שהה בבית הכלא, נכנסו הגרמנים לעיר
טראצ'ין, אספו את היהודים וריכזו אותם לשכונת מגורים אחת: הגטו. אותה הקיפו בגדר
תייל. כל היהודים אולצו ללכת עם טלאי צהוב כדי שיוכלו להבדיל בין מי שהוא יהודי
לבין האחרים- בעלי הזכויות. שני אחיו הגדולים נהגו להתגנב מתחת לחוטי התיל ועבדו
בתחנת הקמח שהיתה בבעלות משפחה רוסית אמידה ולה ילדים באותם גילאים. ילדי המשפחה
הרוסית התחברו עם הילדים היהודים. "אחיי סחבו שקים ועזרו לאכרים לטחון את
הגרעינים ובתמורה קיבלו מעט קמח. מזה התקיימנו", מתאר פסח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה