מאת :תא"ל (מיל’) אורי מנוס
סיפור
חייו של תא”ל (מיל’) חיים גרניט (גרינברג) שזור בסיפור חייו של העם היהודי ומדינת
ישראל. מהישרדותו כילד במלחמת העולם השנייה, דרך עלייתו לארץ והשתלבותו בצבא
בתפקידים בכירים. סיפור של איש ומפקד
לפני
מספר חודשים ראיינתי את חיים גרניט לקראת העצרת לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים.
גרניט שימש במלחמה כמפקד אגד ארטילרי 215 באוגדה 162. הוא תיאר בצבעים קשים את
מאורעות המלחמה ולקראת סוף הראיון הוא אמר לי את המשפט הזה "המלחמה הזו
בשבילי כפליט ממלחמת העולם השנייה אישרה את מה שאני חשבתי מגיל צעיר ועד עצם היום
הזה – זה המקום שלנו, כאן אנחנו חייבים להילחם. כאן אי אפשר להפסיד ובמלחמה הזו
,הראינו את זה, צבא ההגנה לישראל הראה את זה, למרות ההפתעה הגדולה ולמרות הנפגעים
הרבים, עמד חזק ונלחם עד הסוף. עד שאנחנו היינו 101 קילומטר מקהיר ולא הפוך".
חיים נולד בשנת 1933 בפולין
בעיירה ויז'אן הסמוכה לגבול פרוסיה וליטא. לדבריו חי עם משפחתו חיים שלווים בעיירה
ליד שפת אגם. אביו יצחק גרינברג עסק במסחר והילד חיים כמו ילד, היה שובב גדול.
בספטמבר 1939, כשחיים כבר בן 6, פלשו הגרמנים לפולין. "הגרמנים גרשו אותנו רגלית
לכיוון ליטא ונאמר לנו שהליטאים יתנו לנו להיכנס. שהגענו לגבול, פתחו הליטאים
מעלינו באש ולא נתנו לנו להיכנס. הגבול הסגור חייב אותנו להמתין על קו הגבול באזור
מפורז בין שתי המדינות בחורף קשה, במחנה אוהלים מאולתר מסדינים שהובאו על ידי
המשפחה. הגרמנים הודיעו לנו שאם לא נעלם הם יהרגו אותנו. באחד הלילות הצלחנו לעבור
את הגבול לליטא ושם התפזרנו בין המשפחות היהודיות בעיירה הסמוכה".
כעבור מספר חודשים פלשו הרוסים
לליטא ומשפחת גרינברג נאלצה לעזוב את אזור הגבול ולנדוד למרכזה של ליטא
לעיירה קופישוק. במשך שנתיים התבססה המשפחה בעיירה וחיים הילד בן השבע החל ללמוד
באופן מסודר בבית ספר יסודי, ואף יזם והקים לו צבא קטן של ילדים יהודים שיוכלו
להגן על עצמם מפני הגויים. בשנת 1941 פלשו הגרמנים לליטא ם והרוסים נסוגו משם.
המשפחה החליטה לנצל את הרכבות המסיעות את החיילים הרוסיים. המסע ברכבת לא היה
פשוט. הקרבות בין הצדדים היו בעיצומן וחיים בן השמונה ספג מקרוב מה היא מלחמה
אמיתית על כל זוועותיה. לאחר מסע רווי תלאות הגיעה המשפחה בקיץ 1941 לרוסיה. הם
מצאו מקום לחנות בו בקולחוז בערבות רוסיה(מאתיים וחמישים ק"מ מצפון
לעיר גורקי). כילד בן תשע עסק חיים בעבודת השדה. בית ספר מסודר לא היה והוא
למד בדרך הקשה בבית הספר של החיים.
המלחמה הסתיימה ב-1945 בחורף.
בשנת 1946 חיים כבר בן 13. מי חשב אז על חגיגת בר מצווה. במקום זאת מעמיסים את
המטלטלים, עוזבים את רוסיה ונודדים שוב לנקודת היציאה לפולין.
"לאחר המלחמה יהודים רבים
שנצלו מתופת המלחמה היגרו לארצות הברית. משפחתי משפחה ציונית. סיפור גבורתו של
יוסף טרומפלדור וחבריו היה מוכר לי. החלטנו שאנחנו נעלה לארץ ישראל. התפצלנו, הורי
ואחי הבכור בנפרד נסעו לכיוון אוסטריה ואני נסעתי לכיוון גרמניה. נתיב הבריחה אורגן
על ידי חיילי הבריגדה מפולין לצ'כיה ומשם לגרמניה. בעיר לינדלפלס הייתי בקבוצה של
120 ילדים בהמתנה לעלייה ארצה. בפעם ראשונה לאחר נדודים של שש שנים ניתנה לי
ההזדמנות ללמוד באופן סדיר. לקראת העלייה לארץ הועברנו למרסיי בצרפת. נבחרנו לשוט
לארץ באנייה המפורסמת 'אקסודוס' והסיפור ידוע . בסופו של דבר הגעתי למאהל ליד
המבורג ושם המתנתי שנה שלמה לעלייה לארץ. סוף סוף, כשאני כבן חמש עשרה, עליתי לארץ
עם ניירות מזויפים כתייר".
צעדים
ראשונים בארץ
בן 15 מגיע חיים לארץ ומחליט ללכת
לישיבת כפר הרוא"ה על מנת ללמוד לימודי קודש וחול ולנסות למחוק פער של שנים.
ללא הורים מלווים התקועים עדיין
במחנה המעצר בקפריסין, הוא עובד לפרנסתו כפועל בניין במקביל ללימודיו בישיבה,
בהפסקת הצהריים. כאשר הוריו עולים לארץ ומתיישבים במבנה נטוש בחיפה, מחליט
חיים ששנה מספיקה לו לחיות באוהלה של תורה, והגיע זמן ללמוד מקצוע ולהשלים
לימודים. הנער מצטרף להוריו לחיפה מבלי להיפרד אפילו מרב הישיבה שאותו כיבד מכל,
הרב צבי נרייה זצ"ל.
"לא היה לי ספק שעלי
להמשיך ללמוד. נרשמתי ללימודי ערב. היו לי ידיים טובות ורציתי להיות מכונאי.
הסתפקתי בעבודת נגרות. ביום עבדתי כשוליית נגר ובערב המשכתי לשיעורי ערב. לאחר
שנתיים מוניתי מנהל הנגרייה. לאחר שלוש שנים סיימתי עממי ובגרות בהצלחה. עמדתי
בתחילת דרכי לפני הגיוס הצבאי", מספר חיים.
אני
אהיה קצין בתותחנים
ביולי 1952 חיים מתייצב
בבקו"ם, מבקש ומתקבל לחיל התותחנים. "ידעתי כי בחיל התותחנים צריך לדעת
מתמטיקה וטריגונומטריה וזה תחום שהייתי חזק בו כתלמיד. אחרי פחות מחצי שנה סיימתי
קורס קצינים ונהייתי קצין מיד אחרי בה"ד 1, לפני ההשלמה. בגמר הקורס כקצין
נשלחתי לגדוד 334. המג"ד היה ישראל בן אמיתי ז"ל (לימים קתמ"ר),
איש משכמו מעלה ושימש לי דמות מופת של מפקד,לוחם ובן אדם. עם המג"ד שהחליף
אותו הסתכסכתי. כזה אני, כשאני רואה משהו לא תקין ולא מקצועי אני מעיר אפילו
למפקדיי ולכן שילמתי מחיר. נאלצתי לעזוב את 334 לגדוד 406.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה