פרופסור אניטה שפירא היא ניצולת שואה. היא נולדה בוורשה, הוריה
נספו במחנות והיא שרדה בדרך לא ידועה, הגיעה לבית יתומים ואומצה בגיל חמש.
אחרי המלחמה עלתה לארץ עם הוריה המאמצים , שלא הצליחו לרכוש השכלה
בגלל המלחמה שקטעה את רצף חייהם. אבל אמא שלה חזרה ושיננה לה שההשכלה היא הדבר
החשוב ביותר שיש, כי חפצים הולכים לאיבוד ומה שבראש אף פעם לא. הילדה אניטה קראה
הרבה וחשבה שמקסימום תלמד באוניברסיטה ותהיה מורה בתיכון. וכל מה שקרה אחר כך, היא
אומרת, פשוט הלך לה בקלות.
בשנים הראשונות אחרי שהתחתנה עם בעלה, שמריהו שפירא ז"ל,
שכונה "בובי", הוא למד הנדסת אלקטרוניקה בטכניון והיא פרנסה אותם
כמזכירה למהנדס מים בחיפה. אחר הצהריים למדה היסטוריה כללית וסוציולוגיה בשלוחה של
האוניברסיטה העברית. כשהוא התקבל לעבודה בתדיראן והפך ברבות השנים לחבר הנהלה
בכיר. היא נכנסה עמוק למחקר בהיסטוריה היהודית והישראלית משנת 1881 עד ימינו.
לא ידוע לה איך, הגיעה לבית יתומים לא הרחק מוורשה.
זוג יהודים, שהיו
"אנשים חמים, חסרי השכלה" וחשוכי ילדים, אימצו אותה כשהיתה בת חמש בערך.
יחד עשתה המשפחה החדשה את דרכה לצרפת ומשם, ב–1947, לפלשתינה. כאילו שאינה יודעת
ששנות ילדותו המוקדמות של אדם מכילות את החוויות המכוננות של חייו, כאילו הקשר בין
האירועים ההיסטוריים הענקיים לבין היחיד מוכחש לגמרי — החוקרת שניצבת בלב הפענוח
של ההיסטוריה הציונית חוזרת ואומרת, "זה לא שייך לספר". היא טועה: שייך
ועוד איך. כי רק מי שחווה טראומה של הגירה יכול להבין יפה כל כך את נפשותיהם של
הביל"ויים, אלה שבחרו להישאר כאן ואלה שחזרו למולדת הראשונה, כשעוד אפשר היה
לחזור.
"אני לא
יודעת כלום על ההורים הביולוגיים שלי", היא אומרת. "אולי פעם אכתוב...
לא יודעת. אולי אכתוב זיכרונות".
מה את זוכרת מבית היתומים, מפולין?
"כלום.
אני לא זוכרת כלום עד סוף המלחמה".
המורה התעקשה על "חנה"
מזיכרונותיה הראשונים מן המדינה הצעירה: כיתה א', המורה התעקשה
לקרוא לה "חנה". "אף פעם לא רציתי להחליף את השם. אני זוכרת שנתנו
לנו ספרי קריאה והאמהות יצרו להן עטיפות בד. אמא רקמה את השם 'חנה' על העטיפה, אבל
אני התקוממתי, ושנה אחרי זה חזרתי לאניטה". כמו רבבות מהגרים חסרי כל הם גרו
בחדר אחד, עם מטבח משותף לשתי משפחות ושירותים משותפים לשלוש, ברחוב יבנה בתל
אביב, מעוז של בורגנים ש"עשו כסף טוב מפיצול דירות והשכרה למהגרים".
כשעברו ליד אליהו, שכונת פועלים שהיו בה המון משפחות כמו שלה, פליטים מזוועות שלא
דיברו עליהן, כבר התאזרחה לגמרי. "הייתי ילדה ביישנית, שבכל זאת אהבה להשתתף
בהצגות. כבר מילדות, כשקראתי רומנים היסטוריים, נמשכתי אל הרקע, אל התקופה",
היא מספרת.
מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו - ילדים בשואה - קבוצת העניין והתיעוד
כמו בכל המקרים האלה, סיפור מצמרר. אם אפשר להציע ולבקש מאניטהף אל תוותרי על הסיפור שלך. חפשי את השורשים ומצאי מי היו הוריך הביולוגים. מגיע להם ! אל תוותרי גם על החלקים שהדחקת. הם אולי חשובים יותר מכל השאר.וסתם כך, כמי שלימד ומלמד היסטוריה שנים רבות, נהניתי ללכת לאור מחקריך.
השבמחק