בצילום : אולה ויורק (דוד) פלונסקי
אולה פלונסקי ניצלה כילדה מהאקציות בגטו ורשה, ויצאה ממנו כדי להסתתר אצל משפחות פולניות. אחרי שאיבדה בשנים ההן את הוריה, עלתה לישראל והייתה ממקימי קיבוץ מגידו. במלחמת יום כיפור פקדה אותה טרגדיה נוספת כשבנה הבכור נהרג בקרב על מוצב החרמון. לפני שבועיים מתה בגיל 92
אולה נולדה ב-1929 בוורשה למירה וד"ר הרונים ברדווין, שבע שנים אחרי אחותה הבכורה, ינינה (ישה). המשפחה חיה ברווחה כלכלית. האב עבד כגניקולוג, והאם ניהלה את עסקי הנדל"ן של משפחתה.
אולה נשארה בוורשה עם אמה ואחותה, ומצבן הלך והורע: לימודיהן של הילדות הופסקו; חפצי ערך יקרים שהיו בביתן הוחרמו על ידי הגרמנים; האם איבדה את מקור פרנסתה; ומצבן הכלכלי של בנות המשפחה הידרדר. בעקבות זאת, האם העבירה את הרהיטים לעוזרת הבית הפולנייה, וזו מכרה אותם עבור המשפחה.
הכסף שהתקבל מאותה המכירה סייע לאם ולבנותיה לשרוד במשך שנתיים בהן חיו בגטו היהודי, אליו הועברו בראשית 1941. הן חיו שם יחד עם שלושה קרובי משפחה: הדוד, אשתו ובתם, שולה
"בוורשה שמחו כשנגמרה המלחמה, אני התחלתי לבכות"
כשהחלו האקציות הגדולות, במסגרתן נשלחו רבים מיהודי הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה, משפחת ברדווין הצליחה להסתתר. אולם, באחד הימים הן נתפסו. אולה ואחותה, שכבר היו בתוך קהל המגורשים שרוכז באומשלאגפלאץ (כיכר השילוחים מגטו ורשה למחנות), הצליחו בזכות תושייה לחמוק לבית החולים הסמוך שבו עבד הדוד שלהן, ד"ר ברנדווין, ובעזרת שוחד של וודקה ותכשיטים שנתן לחיילים הגרמנים, הן הושבו לדירתן בגטו.
האם, מירה, הבינה כי נסים שכאלה לא יקרו עוד, והחליטה לעשות הכל כדי שהבנות יצאו מהגטו. ינינה עברה לצד האחר והצליחה לשרוד בזכות המראה הארי שלה. במקביל, אולה ובת דודתה הועברו מהגטו לביתה של לאוקדיה קשמינסקה הפולנייה, שהייתה מטפלת של אולה לפני המלחמה. היא ובעלה סיכנו את חייהם כדי להסתיר את שתי הילדות, עד שיימצא להן מקום מסתור אחר. האישה הסתירה אותן במיטתה במשך שבועיים, והוציאה אותן לרחוב רק לחצי שעה בלילה, כדי שישאפו אוויר. במרץ 1943 הועברה אולה למשפחה פולנית אחרת, משפחת דוברובסקה, שהייתה חשוכת ילדים ואימצה אותה.
כשהסתיימה המלחמה שבה אולה לוורשה, ואחרי קרוב לשלוש שנות נתק פגשה את אחותה. בהמשך הן מצאו גם את בת הדודה שלהן, שולה. השלוש הבינו כי הוריה של שולה ואמן של אולה וינינה נהרגו במהלך מרד גטו ורשה.
"בוורשה היה שמח, מוזיקה ניגנה. אני יצאתי החוצה ובמקום לשמוח עם כולם, התחלתי לבכות כי חשבתי: זה סוף המלחמה, האם יהיה שוב כמו קודם? נחזור הביתה לאבא ואמא? נגמרה המלחמה ואין לנו אף אחד", היא סיפרה בעדות שמסרה ל"יד ושם" על יום סיום המלחמה.
חיזורים עם הטרקטור
אולה ושולה הצטרפו לבית ילדים שהקימה התנועה הציונית ליתומי המלחמה, וב-1948 עלו לישראל. כעבור שנתיים הצטרפה אליהן גם יונינה.
בהתחלה, עם הגיעה, נשלחה אולה לקיבוץ מעברות, אך כעבור זמן קצר, בחודש מרץ 1949, היא הגיעה לקיבוץ מגידו, חודש אחרי שעלה על הקרקע. שם היא התנדבה להקים את ענף הלול של מגידו, ונשלחה לחצי שנה מפרכת של הכשרה בלול של קיבוץ שריד. אז החלה גם לפרוח האהבה בינה לבין יורק, אף הוא ממייסדי קיבוץ מגידו.
יורק (דוד) פלונסקי, גם הוא ניצול שואה מוורשה, היה בין "מוכרי הסיגריות בכיכר שלושת הצלבים", קבוצת ילדים שהסתובבו בעיר כשהם מתחזים ללא-יהודים, וסיפורם הובא בספר המפורסם שכתב יוסף ז'מיאן באותו השם. כמי שהכיר היטב את כל המעברים מהצד הארי לגטו, הוא הבריח מזון ונשק ללוחמים שם. בהמשך, כנער בן 17, הוא לקח חלק במרד שנערך באפריל 1943. עם חיסול הגטו, הוא יצא אל הצד הארי דרך מערכת הביוב, ומאוחר יותר חזר דרך התעלות כדי להוציא משם את שרידי הלוחמים מקבוצתו. הוא איבד במלחמה את כל משפחתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה