מכתבה הנוגע ללב של אם יהודיה בשואה לבתה שהוסתרה על ידי פולנים חסידי אומות העולם

 

בשנת 1943 נכלאו דיתה גרליץ (בת 6) והוריה, שרה ויחיאל, בגטו בדזין שבפולין הכבושה על ידי הנאצים. אמה של דיתה ידעה כי סביר להניח שהיעד הבא שלהן יהיה מוות, ולכן זמן קצר לפני חיסול הגטו היא מצאה זוג נוצרי, תיאודור וג'רוסלאווה פלורצ'ק, שנכנסו  בחשאי לגטו ולקחו איתם את הילדה דיתה.

 

כאשר עשו זאת, שרה נתנה לבני הזוג מכתב שיקראו לדיתה כשהיא תהיה מבוגרת. במכתב זה נאמר: "ילדתי ​​האהובה והיקרה ביותר, [...] אני לוקחת איתי את דמותך האהובה, כפי שהיית בביתנו, את שיחתך הילדותית והמתוקה, ריח גופך הטהור, קצב הנשימה שלך, החיוך שלך. [...] אני רוצה שתדעי שאמא שלך הייתה אדם גאה, למרות כל ההשפלה שסבלנו מאויבינו, ואם זה ייעודה למות, היא תמות בלי לבכות, עם חיוך בזוי לתליינים שלה. אני מחבקת אותך אל לבי, מנשקת אותך בלהט, ומברכת אותך בכל הכוח של לב ואהבה של אמא. אמא שלך ".

 

זמן קצר לאחר מכן, שרה ויחיאל גורשו למחנות נאצים נפרדים, ועברו גיהנום, אך הם ניצלו בדרך נס את השואה והתאחדו עם בתם היקרה.

 

המשפחה הקטנה התיישבה מאוחר יותר בישראל, ומעולם לא שכחה את מחלצי  הילדה דיתה.

 

בשנת 2010 הכיר יד ושם בתאודור וג'רוסלאווה פלורצ'ק כחסידי אומות העולם.

 

מקור וקרדיט

ראו גם :

 

מתוך עדותה של שרה גרליץ:  " ב 42 בשניים עשר באוגוסט הייתה האקציה הראשונה שזה היה נקרא כבייכול שרוצים להחליף לנו תעודות זהות. וריכזו את כל האוכלוסיה בשלושה מקומות, זה היה מגרש ספורט ועוד שני מקומות שאני לא זוכרת אותם. זו הייתה כל האוכלוסייה חוץ מעשרות אנשים שהיו חולים, או שחששו- שהסתתרו בבית שלא באו. עשרות בין רבבות יהודים שהגיעו להחליף ולא יהיה עונש. והחזיקו אותנו מהבוקר עד למחרת איזה 36 שעות משהו כזה. וירד גשם בלילה אימים ולמחרת היה חמסין כמו בארץ אצלנו שהשמש הכתה על הראש. הם הוציאו אז אלפי יהודים לאושוויץ. אנחנו עוד לא ידענו שקיימת אושוויץ. זאת אומרת ידענו שקיימת אושוויץ עיירה אבל לא ידענו ששם יש כבשנים. אבל אחר-כך התברר לנו לאן הם לקחו את היהודים האלה. 

 בארבע עשר באוגוסט שולחו לאושוויץ כ-5,000 מיהודי בנדין. עשרות יהודים ובהם תינוקות נרצחו בעת האקציה. אחדים, בעיקר מקרב מחוסרי העבודה ונתמכי הסעד, שלחו יד בנפשם. היתר- הוחזרו לעיירה. 

יהודי בנדין נכלאו בגטו רק באפריל 1943. הגטו שכן באזור של העיר שנקרא קמיונקה ונועד לשמש כמחנה עבודה גדול של כ 19 אלף היהודים שנותרו בעיר לאחר האקציה  והשילוחים. בתוכו נכלאו גם שרה, יחיאל ודיתה. 

ביוני 1943 התרחשה אקציה גדולה בבנדין. היום אנו יודעים שהיא החלה את תהליך חיסולו של הגטו. גם אצל יהודי בנדין, ובהם שרה ויחיאל, מתחילה להתגבש ההבנה שסיכויי ההישרדות, למרות אישור העבודה של יחיאל, הולכים וקטנים מיום ליום. ב 22 ביוני כיתרה המשטרה הגרמנית את שטח הגטו ואנשיה ריכזו את היהודים בכיכר המרכזית. הפעם, יהודים רבים לא התייצבו לסלקציה- בעיקר זקנים, ילדים ושוהים בלתי חוקיים,  מתוך ידיעה ברורה שהם יגורשו. הם ניסו להסתתר במלינות- מקומות מסתור ברחבי הגטו. שרה יחיאל ודיתה התייצבו. הסלקציה התחילה -מתחילה והגרמנים הפרידו מפרידים את היהודים לשתי קבוצות. הפעם- כפי ששרה מעידה, הם לא יודעים האם הם נמצאים בקבוצה המיועדת לעבודה או לגירוש שכן בכל אחת מן הקבוצות יש עירוב של צעירים, ילדים וזקנים. פתאום הם רואים שאחד מעסקני הקהילה היהודית מוציא את אחותו שהיתה בקבוצה שלהם ומעביר אותה לקבוצה השניה. הם מבינים שהם בצד המיועד לגירוש. כעבור זמן קצר, שוטר יהודי תופס את דיתה ומעביר גם אותה לקבוצה השנייה. שרה ויחיאל נתפסים לייאוש.

 מתוך עדותה של שרה גרליץ: "אחד השוטרים היהודיים שהיה לו שם רע, תפס לנו את הילדה, ואני התחלתי לצעוק ולא ראיתי אותה ואני נכנסתי לייאוש כי ידעתי איפה שאני לא נמצאת- בצד הטוב אז הילדה נמצאת בצד הרע, אם בצד הרע אז מה היא תעשה בלעדינו? ילדה קטנה.. אם אנחנו צריכים למות- אז יחד עם הילדה. אני זוכרת שבעלי התיישב באפר ותפס את ראשו תני לי לחשוב.. פתאום הוא קם".

יחיאל מתחיל ללכת בין האנשים כרואה ואינו נראה, ומצליח להגיע לקבוצה אליה דיתה נלקחה. שרה סיפרה בעדותה שזו חידה עד היום איך נתנו לו לעבור לאט לאט.   

 מתוך עדותה של שרה גרליץ: " פתאום בעלי חוזר, עם כובע של שוטר, לוקח אותי ביד, לאט אט עוברים. והתברר שהם הוציאו מתוך שבעה עשר אלף, הם הוציאו כ ארבע מאות יהודים לחיים, והשאר הלך למוות. ובצורה כזו הוא הוציא אותי, הוא השאיר את הילדה אצל חברה מתחת לשמלה. אז הוא אמר אם מצאתי את הילדה בין החיים אנסה להציל גם את אשתי ולא לקחת את הילדה למוות. אחרי האקציה הזו של ה 22 ביוני ידענו שזה הסוף.. שזה חיסול הגטו בעצם." 

 

לאחר האקציה הזו שרה ויחיאל מבינים שיש להוציא את דיתה מהגטו ולמסור אותה לפולנים. זו היתה החלטה קשה ומורכבת מאוד, קודם כל מהבחינה האופרטיבית.. מציאת פולני שיהיה מוכן לקחת את הסיכון שבהסתרת יהודים. בפולין ובשטחי מזרח אירופה, מי שנתפס מסייע ליהודים עונשו היה מוות וברוב המקרים גם של משפחתו. כמובן שהיה כאן  כאן סיכון חיים מיידי גם ליחיאל שרה ודיתה במידה ויתפסו. אבל ההחלטה הזו היא כמובן קשה ומורכבת גם בפן הנפשי. אני חושבת שאולי לא בכדי עברה יותר משנה מתחילת הגירושים ועד להחלטה של יחיאל ושרה למסור את דיתה. יש כאן הפנמה איטית של מציאות שקשה להשלים איתה- מציאות שבה אנשים חפים מפשע ניצודים ונשלחים אל מותם. גם אם מגיעות ידיעות על אופיו של היעד אליו נשלחים האנשים, הנטייה הטבעית של רוב בני האדם היא לחשוב שלי זה לא יקרה. נלקחו אנשים, אבל אותי לא לקחו.. אני עובד בשביל הגרמנים כלומר אני חיוני עבורם- אותי לא ישלחו. רק כשמתחדשות האקציות יש התחלה של הבנה, התחלה של יכולת להבין שיש כאן השמדה כוללת, טוטאלית וזה רק עניין של זמן. ודבר אחרון בעניין הזה הוא שעבור הורים להכיר בכך שהם לא יכולים להגן יותר על ילדם, ההבנה של שרה ויחיאל שהם לא יוכלו יותר להגן על דיתה זו גם הבנה שדורשת זמן.

 סבינה גלוצרוביץ מגטו וורשה שהחליטה גם היא לאחר התחבטות ארוכה וקשה להעביר את ביתה למסתור בצד הארי של העיר אמרה בעדות שלה "כדי להציל יצור יקר ביותר בעולמי הפרדתי אותו ממני בעצמי. המחשבה על בתי לא עזבה אותי לרגע". 

 

המשפט הזה- זו מהות הסיפור. יש בעצם המסירה הזו של ילדים בתקופת השואה מעין הפרה של חוזה לא כתוב בין הורה לילד שההורה תמיד יהיה שם כדי להגן עליו, לדאוג לו, לתווך לו את העולם. ובתקופת השואה במקרים רבים, הדרך היחידה כמעט להגן על הילד או להציל את חייו היא על ידי מסירה שלו – לרוב לאנשים זרים. וצריך להבין זה הפוך מהאינסטינקט שלנו- כשיש סכנה או מציאות קשה ומפחידה והאינסטינקט הוא לחבק קרוב, על כל המשתמע וכאן הורים נאלצו לעשות תנועה הפוכה של למסור. 

אני רוצה להראות את הקושי ואת התנועה הזאת בין היכולת לאי היכולת של הורים למסור את ילדם עם סיפור נוסף וגם כאן אתחיל במכתב- מכתבה של גניה יודסקי. באוגוסט 1943 חוסל גטו סוסנוביץ. בעלה של גניה- בר נתפס ונרצח, היא מצליחה להימלט עם בנם מיכאל לצד הארי ומשיגה תעודות מזויפות עבור שניהם. מיכאל נמסר לטיפולה של אישה פולניה בשם ברוניה, וגניה מצאה עבודה בניהול משק בית של רופא גרמני. ב 29 בספטמבר 1943 גניה שולחת את המכתב הבא:

 "גברת ברונקה היקרה! לאחרונה כל-כך קשה לי לכתוב אלייך... ברוניה, אני כותבת אלייך ומתחננת לפנייך, אנא ממך, תשמרי על בני הקטן, תהיי לו לאמא. שמיכאל יאכל כמה שיותר, כי לא ידוע מה מחכה לו, לכן שיהיה איתן וחזק. שוב, אני מבקשת שתמיד יהיה לו לבוש חם ושיגרוב גרביים, אינני יכולה לכתוב יותר, נגמרו לי הדמעות, שאלוהים ישמור עליכם. נשיקות. 

 אפשר לחוש את המצוקה הנפשית הגדולה בה נמצאת גניה. שכבר נמצאת כביכול במקום מבטחים, לא בגטו, בתנאי מחיה סבירים מהבחינה הפיזית לפחות. המצוקה שלה נובעת כמובן מן הריחוק והניתוק מבנה.

לאחר כמה זמן הרופא, שהועבר לוינה במסגרת תפקידו, הציע לגניה להצטרף אליו יחד עם בנה. מיכאל נמצא במקום בטוח, אבל גניה נענית להצעתו של הרופא, ולוקחת אותו איתם לוינה.  כעבור זמן מה נחשפה זהותה של גניה, היא הועברה לבית הסוהר ומיכאל לבית יתומים. כאשר הודיעו אנשי הגסטפו לגניה כי היא עומדת להיות מגורשת למזרח. גניה שוב לא מסוגלת לשאת את המחשבה על הניתוק ממיכאל, על חוסר השליטה על גורלו והחליטה לקחת אותו עמה מחשש שמא יחוסל בית היתומים בהמשך. 

גניה ומיכאל גורשו בשנת 1944 לאושוויץ שם נרצחו. ילדי בית היתומים שרדו...

 אני חוזרת למשפחת גרליץ, ולהחלטה שמקבלים שרה ויחיאל. דודה של שרה, אח של אביה היה אף הוא בבנדין. הוא נשאר עם ביתו ושניים מנכדיו. הוא הצליח להעביר מסר לתאודור פלורצ'ק. פולני ממוצא גרמני עמו היו לו קשרי עסקים לפני המלחמה. פלורצ'ק הצליח להתגנב לתוך הגטו עם טלאי צהוב על החזה כדי לא לעורר חשד והגיע לביתו של הדוד. הוא לא הסכים להסתכן  ולקחת את הנכדים בשל המראה היהודי שלהם, לדבריו. זמן קצר לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת. מהפחד ביקש דודה של שרה שתיקח את פלורצ'ק אליה. 

  מתוך עדותה של שרה גרליץ:  " אני לקחתי אותו אלי הביתה, הבת שלי היתה בת 4. והוא ראה את הילדה ואמר "את המלאך הזה הקטן הייתי לוקח". ואני הכנתי את הילדה מה 22 ביוני, עוד לא ידעתי למי אני אמסור אותה, אבל אמרתי לה היית מוכנה ללכת לאיזה פולני? אז היא אומרת "מה אני מפריעה לכם להינצל?" אז אני אומרת את לא מפריעה לנו אבל את יודעת שמבוגרים יכולים לסבול גם קור וחום ורעב וצמא, ואת תצטרכי פיפי, או אולי נצטרך לעבור איזה נהר- אנחנו יכולים לשחות.. אז היא אומרת אז אבא יקח אותי על הגב.. אמרתי אבל כל הדברים האחרים... אנחנו לא רוצים להיפטר ממך אנחנו רוצים שאת תחיי ושלנו יהיה קל יותר להינצל. אז היא אמרה "אבל אני רוצה לחיות וגם למות אתכם" . אמרתי לה ראית ב 22 ביוני שמפרידים בין הורים וילדים אז גם אם נמות לא נמות יחד וככה אולי יינתן לנו לחיות יחד. כשבא האדם הזה ואמר את המלאך הזה הייתי לוקח שאתי אותה – מה דעתך? והיא הסתכלה עליו מכף רגל ועד ראש ואמרה "עם האדון הזה הייתי הולכת אבל בתנאי שאתם עשו הכל כדי להישאר בחיים ולא גם אני לא רוצה לחיות".

 אותו יום אחרי הצהריים בא עם אשתו זה היה יום רביעי או משהו כזה, ולקח אותה אליו, אני נתתי לה רק החלפה אחת של בגדים ואמרתי טוב ננסה.. אין היא תסתגל שם.. למחרת ביום חמישי הוא בא עם אשתו עם שתי בנותיו, עם הילדה כבר עם הצלב לקחת עוד דברים. הוא רצה להראות לה שיש דרך חזרה... שהיא יכולה לנוע הלוך וחזור. אבל היא כבר עם הצלב.. ותסרוקת אחרת.. וכבר נראה "שיקסעל'ה. נתתי לו צרור של בגדים. בשבת עוד הפעם בא עם אישתו ועם הילדה לפני הצהריים. ואני עוד כמעט שהתפתיתי אמרתי לו אולי שתישאר אצלינו לילה אחד כי ביום ראשון אף פעם אין אקציה. אז הוא אומר: "לא הייתי מסכן אותה". בארבע ועשרה הלכה הרכבת האחרונה לקטוביץ. הם עזבו לפני ארבע את הבית. אני עוד הסתכלתי דרך החלון ראיתי את הילדה. הילדה יצאה לפני ארבע, באחד עשרה בלילה הוקף הגטו. הגטו כבר היה מוקף גסטאפו ואס אס עם זרקורים על הגטו – התחיל חיסול הגטו." 

 

בראשון באוגוסט 1943 שבו הגרמנים ונכנסו לגטו עם כוחות תגבור ופתחו באקציית חיסול נרחבת שנמשכה עד השבעה באוגוסט. באקציה זו, שבוצעה בעת ובעונה אחת עם אקציה דומה בגטו סוסנוביץ, גורשו לאושוויץ כ-30,000 יהודים משני הגטאות גם יחד. שרה ויחיאל הצליחו  בדרך נס להימנות עם  אותם יהודים שהמשיכו  לעבוד בבית המלאכה שהפך למעין מחנה עבודה עבור הגרמנים. לאחר כמה שבועות שלחו הגרמנים  יהודים לחורבות הגטו כדי לאסוף דברי ערך שנותרו בו ולשלוח אותם לגרמניה. יחיאל התנדב והצליח להיכנס לדירתם בגטו, להוציא ממנה דברי ערך ולהחביאם. כמה ימים לפני שהם נשלחו מבנדין, גרמני בשם רודר שסייע  ליהודים בשופ – בית מלאכה, הצליח להכניס את תאודור פלורצ'ק (המסתיר של דיתה) ולהפגיש את שרה ויחיאל עמו. הם מסרו  לו את דברי הערך- כדי שיהיה למשפחה ממה להתקיים וכן את המכתב האחרון ששרה כותבת לדיטה. 

 מתוך עדותה של שרה גרליץ: "ילדונת שלי אהובה ויקרה מכל, כשילדתי אותך אהובתי שלי, לא העליתי על דעתי שאחרי שש וחצי שנים איאלץ לכתוב לך מכתב בתוכן זה. ראיתיך בפעם האחרונה ביום הולדתך השישי, ב־13 בדצמבר 1943 .הייתי באשליה שאראה אותך שוב טרם עוזבנו, אך עתה אני יודעת שזה לא יקרה. איני רוצה לסכן אותך. אנו נוסעים ביום שני והיום יום שישי בערב ]...[ לוקחת אני עמדי את דמותך האהובה, כפי שהיית בביתנו, את קול קשקושך הילדותי, החמוד, את ריח גופך הטהור, את קצב נשימתך, את חיוכך ואת בכיך; נוטלת אני עמי את הפחד האיום, התהומי, אשר לב אמך לא היה מסוגל לשכך אפילו לרגע אחד... זכרי לטובה את הסבים והסבתות המכובדים ביותר, הדודים והדודות וכל המשפחה. שמרי את זיכרוננו כולנו ואנא, אל תאשימינו. ואשר לי, אמך, מחלי לי, מחלי לי ילדתי היקרה על שילדתיך, ברצוני היה להביאך לעולם בקהילתך ולחיות את חייך שלך, ואם הדברים התגלגלו אחרת, אין זו באשמתנו; לכן אני מתחננת, גוזלי שלי היקר שלי, היחיד שלי, אנא אל תאשימנו. השתדלי להיות טובה כמו אביך ואבות אבותיך, ואהבי את ממלאי מקום הוריך ומשפחתם, אשר בוודאי יספרו לך עלינו. הייתי רוצה שתעריכי עד כמה הם מקריבים את עצמם למענך ותהיי להם לגאווה, כדי שלא תהייה להם סיבה להתחרט על העול אשר הם לקחו על עצמם מרצונם. עוד דבר הייתי רוצה שתדעי, שאמך הייתה אדם זקוף קומה, למרות כל ההשפלות שירדו עלינו מידם של אויבינו, ואם ייגזר עליה למות, היא תמות בלי לגנות, בלי בכי, אלא תעלה על שפתיה חיוך של בוז כלפי תליניה. מאמצת אני אותך אל לבי, נושקת בלהט ומברכת אותך בכל העצמה של לב ואהבה של אם. "

 שרה כותבת לדיטה את המכתב מתוך הבנה שייתכן שהם לא יצליחו לשרוד ולהתאחד עם סיום המלחמה. זו מחשבה שהיא כמובן בלתי נסבלת. דיברתי קודם על הקושי של הורים למסור את ילדיהם ויש כאן עוד קושי מהותי. והוא חוסר היכולת של ההורים הנפרדים מילדיהם- להבטיח להם שהם יחזרו. ההבטחה הזו- אני משאיר אותך כאן אבל אני אחזור- מסייעת לשני הצדדים להיפרד בביטחון מסוים, עם וודאות מסוימת. זה מצמצם את תחושת הנטישה אצל שני הצדדים. בתקופת השואה וזה אני חושבת קושי נוסף שקשה לתאר- זה כשהורים מוסרים את הילדים שלהם והם לא באמת יכולים להבטיח להם שהם יחזרו.. והרוב המכריע אכן לא חזר. במכתב ששרה כתבה לדיטה ניתן לחוש בפחד שלה שהיא לא תחזור ובהבנה שלה את חוסר היכולת שתהיה לדיטה לקבל את העובדה שהוריה  מסרו אותה ולא חזרו. במכתב הזה מסרה שרה לדיתה את דבריה האחרונים. מה היא בוחרת לכתוב? אפשר לנתח את המכתב הזה רבות, כמעט כל משפט שני בו יכול לפתוח צוהר לעולם שלם, אבל אני רוצה להתייחס לשלושה דברים שבעיני עולים ממנו בצורה מובהקת: ראשית, אהבתה לדיטה שעולה באין ספור מילים וצורות. שדיתה תזכור תמיד שהיא נמסרה למסתור מתוך אהבה ודאגה - "ילדתי שלי האהובה והיקרה מכל", "לוקחת אני עמדי את דמותך האהובה", את טעם נשיקותייך המתוקות ועוד ועוד- מסרנו אותך אבל את אהובה ואת תמיד איתנו - בליבינו. ובתוך כך- תזכרי תמיד שאת חלק משושלת.. שיש לך שורשים... שרה מזכירה את הקהילה ומזכירה פעמים רבות ומבקשת מדיתה שתזכור את אבות אבותיה, את המורשת שלה, שהיא מקווה שתהיה טובת לב כמוהם. ושלישית,  תחושת האשם הגדולה, הפחד, שדיתה לא תסלח להם כל חייה על שהם עזבו אותה. אנחנו כמובן מבינים את ההכרח שבדבר אבל דיתה הייתה ילדה בת שש וחצי כשהיא נמסרה לזרים. "כשילדתי אותך אהובתי שלי, לא העלתי על דעתי שאחרי 6 וחצי שנים אאלץ לכתוב לך מכתב בתוכן זה"- כלומר לא העלתי על דעתי שאאלץ למסור אותך.. "אם ההשגחה תזכנו ונשרוד אסביר לך הרבה דברים... שאינך מבינה ויש להניח שלעולם לא תביני אם תתחנכי בסביבה אחרת ובאווירה של חירות.

 מקור וקרדיט : אתר " יד ושם"