יומנה של רותקה ז"ל : היהודיה בת ה-14 מהשואה שריגשה את ילדי פולין ודימונה

 

רותקה לסקר, בתמונה עם משפחתה. ידעה שהסוף קרוב( "דפי רותקה" בהוצאת יד ושם)

כשהייתה בת 14 נאלצה רותקה לסקר לחיות בתנאים הקשים של הגטו בעיר הפולנית בנדין, וכתבה את קורותיה ביומן. זמן קצר לאחר מכן היא נרצחה באושוויץ. בפרוייקט חינוכי משותף לילדי העיירה הפולנית ולילדי דימונה הם נחשפים לקורותיה של רותקה - ולומדים על חייהם של הילדים בתקופת השואה

 

הטבעת מתהדקת ומתהדקת סביבנו. בחודש הבא כבר צריך להיות גטו, גטו כזה אמיתי עם חומות אבן סביב. בקיץ יהיה בלתי נסבל (יומנה של רותקה, 5.2.1943)

 

גילויי אנטישמיות בפולין הם אמנם עניין שבשגרה, אך חצי שעה נסיעה בלבד ממפעל המוות הידוע לשמצה אושוויץ, פורח אי ירוק שמספק ניצוץ של תקווה כי הדורות הבאים אכן ידאגו שהעולם שלנו יהיה טוב ושפוי יותר. מדובר בבית ספר יסודי פולני בעיר בבנדין, ממנה נשלחה למותה רותקה לסקר, נערה יהודייה בת 14 מפולין, שמקיים פרוייקט הנצחה מדהים לזכרה. בשנה האחרונה, לאחר שנחשפה לפרוייקט ד"ר ליליאן שטיינר מהמכללה האקדמית הדתית לחינוך חמדת הדרום שבשדות נגב, הוא נלמד גם בישראל - ופתח שער ליחסים חדשים בין ילדים יהודים מדימונה לבין ילדי בית הספר בפולין.

 

הייתה קשורה למחתרת

רותקה לסקר תיעדה את סיפור חייה בגטו במשך שלושה חודשים, כתיבה שנקטעה באיבה לאחר שנשלחה באוגוסט 1943 למותה באושוויץ. בין השאר תיארה לסקר ביומנה כיצד הצליחה להימלט מאקציה יחד עם חברתה, סיפרה על אהבותיה ותיעדה כיצד נראתה למען הדורות הבאים - כל זאת כנערה בת 14 בלבד.

 

שטיינר נחשפה לראשונה ליומנה של לסקר בעקבות סמינר שהעבירה במכללה. היא חיפשה באתר יד ושם ספרי זיכרונות של נשים יהודיות ששרדו את השואה - ולפתע הגיעה לכתב היד. "קריאתו של היומן עוררה את סקרנותי", היא אומרת.

 

מבדיקה שערכה נדהמה שטיינר לגלות שהיומן התגלה רק בשנת 2006 וכי לרותקה יש אחות למחצה, ד"ר זהבה שֶרְץ, המתגוררת ברחובות. במשך חודשים ניסתה שטיינר ליצור קשר עם שרץ, אך האחרונה שהתה בחו"ל. כשחזרה ארצה יצרה שרץ קשר עם שטיינר. "ממנה נודע לי על כך שסיפורה של רותה הוא מושא לגאווה אדירה בקרב העם הפולני, שנחשב בעיני רבים כערש האנטישמיות. התמלאתי בושה יהודית גדולה על כך שמסמך היסטורי ואוצר בלום וחשוב זה נעלם ונאלם כמעט לחלוטין מהציבור בישראל, למעט הדים מינוריים, ונשבעתי לעשות הכול כדי להביאו לתודעה הציבורית בישראל....

 

"למרות שידעתי כי לאבי היו שני ילדים שנספו באושוויץ, למעשה הכרתי את רותקה רק באמצעות היומן ותחקירים שערכתי לאחר שהתגלה ב-2006", מספרת שרץ. "רותקה של היומן היא נערה בת 14, בת בכורה ליעקב לסקר ודורקה, אחות להניוש. היא כתבה את היומן על דפי מחברת.

 

 "כשהבינה שהסוף קרוב החביאה את היומן בין שתי מדרגות בדירה בגטו, וכך הוא התגלה רק ב-2006, כשהוא כמעט שלם, מלבד מכמה דפים שייתכן אפילו שרותקה עצמה תלשה אותם. כמה קטעים נמחקו, אולי מחמת הלחות, ולקראת סוף המחברת נמצאו כמה דפים שתוכנם אינו שייך למסגרת הזמן של האירועים המתוארים, שמתרחשת בראשית 1943.

 

"רותקה הייתה נערה יפה, גבוהה, אינטלגנטית במיוחד ובעלת כשרון כתיבה. היא חייתה חיי חברה פעילים, ולפי גירסאות מסויימות הייתה בין בני הנוער שהיו קשורים למחתרת בבנדין. מהיומן שלה גיליתי כי היא התמצאה מאוד במהלכי המלחמה וביחסי הכוחות וידעה פרטים רבים על התקדמות כוחות הברית ועל גורלם של היהודים הנשלחים ברכבות לאושוויץ ולתאי הגזים". 

 

שטיינר החלה לחקור את הנושא וגילתה כי יומנה של רותקה, הנקרא בפי הפולנים "יומנה של אנה פרנק הפולניה", זוכה לתהודה אדירה ונלמד בבתי ספר רבים ברחבי פולין, ביניהם גם בית הספר בעיירה בנדין, ממנה נשלחה רותקה אל מותה. הוא אף תורגם ל-14 שפות, כולל סינית וגרמנית, ומשמש מעין תעודת כבוד הצובעת בצבעים בהירים את חטאי העבר. "הבושה הלאומית מול היחס שלנו כעם יהודי ליומן בהשוואה ליחס שהוא קיבל מהפולנים, שעל אדמתם התרחשו הזוועות, לא נתנה לי מנוח. הזמנתי את זהבה שֶרְץ לבוא ולספר על היומן בפני הכיתה שלי, שיתפתי את הסטודנטיות שלי ברצון להביא את היומן הזה לתודעה הציבורית בארץ ואף ביקשתי מהן לכתוב יחידות לימוד בנושא".

 

היומן נחשף לתלמידים בארץ - וגורם להתרגשות

"בעצמי ראיתי איך חייל תלש תינוק בן כמה חודשים מידי אמו והטיח את הראש שלו בכל הכוח בעמוד של פנס הרחוב. המוח ניתז על העץ. האמא השתגעה. אני כותבת כך כאילו כלום לא קרה, כאילו אני צבא שמנוסה באכזריות, אבל אני צעירה, בת 14, ועוד לא ראיתי הרבה בחיים שלי ואני כבר כל כך אדישה. עכשיו אני מרגישה פחד נוראי כשאני רואה איזה שהם "מדים", אני כמו חיה שמחכה למוות" (יומנה של רותקה, 6.2.1943)

 

 להמשך הכתבה של אריק בלומברג באתר YNET