האמנתי שאשאר בחיים: מאבקו של נער לשרוד בגטו
בוריסלב ובצבא האדום
בצלאל (סאלק) לינהרד
סדרת עדות, יד ושם
ירושלים, תשס"ה, 2005
241 עמודים
סקירת ספר על ידי ד"ר גדעון גרייף
חלקו הראשון של הספר מתמקד בתיאור חיסולה ההדרגתי של הקהילה
היהודית בבוריסלב, לאחר כיבושה בשנית בידי הגרמנים ביולי 1941. המונח
"אקציה", המוכר כמעט מכל הגטאות במזרח-אירופה, מקבל אצל לינהרד ביטוי
מוחשי מאוד עד כי פחדם של היהודים המסתתרים ומנסים בכל כוחם לשרוד ולהיאחז בחיים
עובר אל הקורא מבין דפי הספר:
"היינו בין היהודים הראשונים שנתפסו והוכנסו אל
אולם הקולנוע. אחרינו התחילו להביא עוד ועוד יהודים, נשים וילדים, זקנים וחולים.
כל אלה היו מיועדים לחיסול. ידענו זאת: בפרוורי העיר כבר הכינו בורות כדי לקבור
אותנו. כולם שכבו על הרצפה. השירותים של הקולנוע, שהיו סמוכים לבמה, התחילו
להתמלא. הריח התפשט בכל האולם ושתן נזל אפילו מהבמה אל מושב התזמורת. בפנים היו
מהומה, צעקות ובכי. השוטרים האוקראינים ניצלו את המצב, והיו מוציאים צעירה יהודיה
ומתעללים בה, אונסים אותה ומחזירים אותה פנימה. שמענו את הבכי החרישי" (עמוד
62).
הנער בצלאל בן ה-13 עד ראייה לרצח ברוטאלי של מאות יהודים בגטו
בוריסלב, חלקם קרובי משפחתו, ורגשות עזים מציפים את נפשו. הוא משתוקק לנקום,
להציל, אך גם להימלט מגיא ההריגה ולהציל את חייו הצעירים. בתוך כל התופת האופפת
אותו הוא נשאר נער רגיש המסוגל להתאהב אהבת נעורים ולטוות חלומות בתוך עולם ההולך
ונכחד. הוא וחבריו לא נואשים למרות הסבל והאובדן המתמיד של בני משפחותיהם, והם
מתארגנים ומתקינים מקומות מחבוא ביערות הסביבה ובדרך זו מביאים להצלתם של כ-300
מיהודי העיר והסביבה.
קטעים רבים בספר מקדיש המחבר לשנאה היוקדת שהוא חש מצד שכניו
ומכריו הפולנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה