'עלינו לשמוח שכולנו שרדנו בנס את החיה הנאצית וחיים חיים נורמליים,
כי ניצולים רבים אינם מסוגלים לכך", כתב יעקב דריימר במכתב לאחר המלחמה לבנו,
מרסל.
מרסל דריימר היה בן שבע כאשר הצבא הגרמני נכנס לעיר הולדתו
דרוהוביץ' בפולין הכבושה ע''י הסובייטים ביוני 1941. הכובשים הגרמנים הטילו תנאים
קשים ובסופו של דבר אילצו את יהודי העיירה, כולל מרסל, הוריו ואחותו הצעירה, לעבור
לגור בגטו דרוהוביץ'. אולם המשפחה הצליחה להימנע מגירוש בעזרת פולנים ואוקראינים
מקומיים. הם הסתתרו בשדה חיטה, מתחת לבולי עץ במחסן עצים, בעליית גג זעירה ואפילו
מתחת לאדמה עד לשחרורם באוגוסט 1944.
לאחר המלחמה חזר מרסל לבית הספר, אך הוא התקשה לעמוד בקצב. כמו
ילדים יהודים רבים בתקופת השואה, פספס מרסל שנים של חינוך פורמלי. "הייתי בן
10. והייתי אנאלפביתי, והייתי צריך ללכת לבית הספר", הוא נזכר.
למרות הכישלונות הללו, מרסל סיים את התיכון בהצטיינות. לאחר שסיים
את התואר הראשון בהנדסת מכונות מהמכון הפוליטכני של ורוצלב, היגר מרסל לארצות
הברית. כעת הוא מתנדב למוזיאון שלנו.
צילום: USHMM, באדיבות
מרסל ואניה דריימר
United
States Holocaust memorial museum
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה