עם פלישת הגרמנים לצרפת, מרים הירש שהתה לבדה עם ילדיה בפריס, בזמן
שבעלה משרת באלג'יר כחייל בלגיון הזרים. עם הבנת המתרחש הירש שכרה רכב ונהג ונמלטה
עם ילדיה דרומה, עם זרם הפליטים, תחת הפצצות הגרמנים. בדרכם, התגברו ההפצצות והם
נאלצו לעצור. הירש קראה לילדיה להשתטח ולהתפלל עימה בצרפתית ובגרמנית, שכן האמינה
כי זה הסוף. בתום ההפצצות רוב הסובבים אותם נמצאו מתים.
מרים הירש וילדיה התקבלו כפליטים בעיירה סן גוטייה, שם הצטרף אליהם
אב המשפחה, עם שובו מאלג'יר. תנאי המחיה של המשפחה היו קשים. יחד עם זאת, רוזן
זוכרת רגעי אושר רבים מתקופה זו עם אביה כמו רכיבה על אופנים להשגת תוצרת חקלאית
או הסברים של אביה על כוכבי השמיים. באותו זמן השיג הירש עבודה בתיקון הכבישים
שנפגעו בהפצצות ואירגן לו ולמשפחתו משק מאולתר.
בפברואר 1943, הגיעו שוטרים מקומיים ועצרו את הירש במטרה להעבירו
למחנה עבודה. הירש הלך איתם, למרות הפצרותיה של אישתו, ועל אף שניתנה לו, להבנתן
של רוזן ואימה, הזדמנות להימלט. הירש הועבר למחנה גירס ושמר על קשר עם משפחתו
באמצעות מכתבים. כעבור חודש, במרס, גורש לדראנסי. לאחר המלחמה גילתה הירש מה הוא
אותו יעד בלתי ידוע אליו התייחס הירש באיגרתו האחרונה: מיידאנק – שם נרצח.
לאחר מעצרו של בעלה, פעלה הירש במהירות: ארגנה מסתור לילדיה והשיגה
לעצמה ניירות מזויפים. הילדים התגוררו במשך כשנה וחצי בביתה של סוזאן מורן-בארון,
שהוכרה כחסידת אומות העולם, בחווה בסן גוטייה. מורן-בארון הייתה מסורה לילדים
ורוזן זוכרת אותה ואת החוויה הכפרית בחום- זוכרת את אחיה משחק עם ארנבים בחצר
ועוד. בשלב מסוים, כשחששה לאובדן זהותם כיהודים, שלחה הירש את גיסה לאסוף את
הילדים ולהעביר אותם אליה- לליון, שם שהתה. הפרידה ממורן-בארון הייתה קשה לילדים.
משפחת הירש, או בשמה הבדוי- מרטין, שהתה בדסין בזמן השחרור. בשלב
זה עברו הירש ושני ילדיה לבית ילדים יהודי באירונדל, בניהולו של הזוג סמואל. הירש
הועסקה במקום כמדריכה וסייעה בהכנת החניכות והחניכים, רובם יתומים פולנים, לעלייה
לארץ. האוסף כולל תמונות רבות, שירים וכתבים בספר זיכרונות המתארים את החיים
באירונדל ואת הזוג סמואל.
במרץ 1948 הגיעה המשפחה לארץ ישראל על ה"סירניה". מרים
נישאה לשמואל רוזן ולבנם הבכור קראו עמנואל, על שם אביה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה