קרדיט
: מרב ז'נו באתר יד ושם , עיקרי דברים
בסוגי השיח השונים - פוליטי,
אקדמי, תקשורתי ועוד, ילדים בשואה כמעט
שאינם לוקחים חלק, וההתייחסות אליהם היא כאל אובייקט ולא כאל סובייקט. ההגדרה של
מושג הילדות היא במהותה הגדרה חברתית, חיצונית למושאיה. הילד מעולם לא זכה לקחת
חלק פעיל בשיח שמגדיר אותו כילד. אף שחוויית הילדות משותפת לכל האנושות, היכולת
להמשיג אותה ולבחון אותה היא פריבילגיה שהחברה מייחסת לאדם בוגר. הילד נותר אפוא בגדר
"אחר", מאחר שמבחינה קוגניטיבית ורגשית הוא נתפס כמפותח פחות, וכך נותרת
הילדות חמקמקה ובלתי מפוענחת.
הקושי בהתייחסות לילדים כאל
קטגוריה בפני עצמה בא לידי ביטוי גם בחקר הילדות בתקופת השואה. בגלל האופן שבו
נתפסת הילדות, ניצולים שהיו ילדים בתקופת השואה נמנעו במשך שנים ארוכות מלמסור
עדות או מלספר את סיפורם במסגרת כלשהי. זהבה סולומון, בהקדמה לספר ילדות בצל השואה,
מונה שלוש סיבות אפשריות למיעוט העיסוק בנושא:
1.
ילדים ניצולים לא
ענו להגדרה המקובלת של "ניצול שואה" מאחר שברובם לא נשלחו למחנות ריכוז.
2.
עד לשנות
ה-90 רווחה הדעה שמי שעבר את השואה כילד היה צעיר מדי מכדי לזכור את שאירע לו.
3.
תפנית
הדורות – הניצולים הבוגרים, אלו שהיו אסירים במחנות, הזדקנו והלכו לעולמם, ומי
שנותר להעיד הם הניצולים הילדים.
הסופר אהרון אפלפלד, שעבר אף הוא
את אימי המלחמה כילד, מנסה לתאר את ההבדל בין זיכרונו של הניצול הילד לבין זה של
הניצול המבוגר באופן הבא:
"מי שהיה אדם מבוגר בזמן
המלחמה, קלט וזכר מקומות ואנשים ובתום המלחמה ישב ומנה אותם וסיפר עליהם, כך ודאי
יעשה עד סוף ימיו. אצל הילדים לא השמות נטמעו בזיכרון אלא משהו שונה לחלוטין. אצלם
הזיכרון הוא מאגר שאינו מתרוקן. הוא מתחדש עם השנים ומתבהר. לא זיכרון כרונולוגי,
אלא שופע ומשתנה, אם מותר לומר כך."
הניצול הילד חוזר ומתבונן בעברו,
וכך נוצר מבט כפול של הניצול אל עצמו בזמן ובמקום אחר מחד; ודרך עיניו של הילד
שהיה אז, מאידך. ייתכן שכך נוצרת אותה גמישות בנדידה המתמדת בין שתי נקודות המבט
שעליה מדבר אפלפלד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה